לכל מי שעדיין חושב שהמשפט הזה נכון, תנו לנו להגיד לכם כי לאחר ניסיון רב שנים במערכת החינוך, הוא לא. ההוכחה לכך היא אין ספור הדיבורים והפתקים שמועברים בין התלמידים ברגע שהמורה מפנה את גבו אליהם על מנת לכתוב על הלוח. זוהי ההוכחה האולטימטיבית שההפחדה הזו של מורים פשוט נועדה לכישלון חרוץ, וכדאי להם לחשוב על משהו חדש שאולי ישמע קצת יותר משכנע. מורים, עלינו עליכם.

 

אין ילד שלא שמע את המשפט הזה, ועוד לא נולד הילד שיש לו מספיק אומץ כדי לצאת מהשיעור באמת. מורים אומרים את המשפט הזה בעיקר לאחר שהתלמידים מפריעים בשיעור באופן מוגזם כדי לגרום להם להפסיק. מה שקורה לרוב זה שמשתרר שקט בכיתה ואף אחד אינו מעז לקום, ולאחר מכן המורה ממשיך ללמד כרגיל. אך השאלה האמיתית העולה מכך היא: האם המורים באמת מצפים שלתלמיד יהיה את האומץ לקום וללכת מהשיעור או שהם אומרים את המשפט הזה סתם כי הם רוצים שקט בכיתה? כנראה שנוותר ללא תשובה לשאלה הזו לבינתיים.

 

המשפט הנדוש הזה זכה להיאמר על ידי מורים רבים. בלתי אפשרי להאמין שתלמיד כלשהו באמת חשב לעצמו אי פעם שההפסקה נועדה רק למורים, כי אחרי הכל גם לנו קשה לשבת במשך למעלה משעה וחצי רצופות ולהקשיב לשיעור שהוא לא תמיד הכי מעניין בעולם, וגם אנחנו רוצים להשתחרר לפעמים ולצאת להפסקה. ויש כאלה שההפסקה היא השיעור האהוב עליהם, כמונו

 

סביר להניח שהמשפט הזה נכון, אך למרות זאת אנו מתעצבנים לשמוע אותו פעמים רבות, בעיקר כשאנחנו "לא ממש רוצים ללמוד". אז אולי את הבגרות שלה המורה כבר עשתה, אבל אנחנו לא כל כך מחכים בקוצר רוח לשלנו.. סדר עדיפויות זה עניין אישי, לא?

 

שמנו לב. מי שלא שמע את המשפט הזה כנראה נמצא בכיתה בה לומדים תלמידים טובים, שאף פעם אינם מאחרים לשיעור ותמיד יושבים במקומם בשקט כשהשיעור מתחיל. מה שיותר הגיוני שקורה בכיתתכם הוא מה שקורה  ברוב הכיתות, כלומר, התלמידים מפריעים בתחילת השיעור ולוקח זמן עד שהם מתיישבים בשקט במקומם. אז עד שהאפשרות הראשונה תתרחש בכיתה שלנו, נאלץ לשמוע בקביעות את המשפט הזה.