מאז ומתמיד הכרתי את השם אנה פרנק, בבית שלי גם בימים שהייתי עוד ילדה, לא הסתירו את הנושא אך לא פרטו עליו יותר מדי. למעשה, הזכרון הראשון שלי שקשור לידע של השואה הוא מגיל חמש, כשהייתי בטיול בר המצווה של אחי הבכור. הבית שלה היה זכור לי עד לא מזמן בחלקים, ואנה הייתה המפגש המעמיק הראשון שלי עם תחום השואה ומאז, רק התעניינת וגיליתי עוד ועוד.

לא מזמן, כשמלאו לי 18 שנים, בבוקר יום ההולדת חיכה לי דף על השולחן עבודה בחדרי, המפרט על הטיסה הבאה שלי ובמקרה גם על מתנת יום ההולדת שלי. עם כל ההתרגשות וההכנות, אני ואמי התחלנו לתכנן את הטיול שלנו באמסטרדם, ועוד מהרגע הראשון ששאלה אותי מה אני רוצה לעשות היה לי ברור, אני חייבת ללכת בשנית לסיור בביתה של אנה פרנק, רק שהפעם יהיה לי יותר ידע ויותר הבנה בנושא.

כשהגענו למקום התרגשתי, ראיתי את כל הסיורים, חלקם באו לבד וחלק באו בטיול מאורגן. הסתכלתי על כולם ושמחתי לגלות, שאלו לא רק ישראלים ויהודים, האנשים שהגיעו היו מכל הדתות, המגזרים והארצות. כשהגיעה השעה שלנו להכנס, לאחר ששהינו דקות רבות בקור שמחוץ למתחם - נתנו לנו להכנס. ישר נגשנו לקחת את האוזניות שחילקו ובחרנו שפה, אולי מתוך כבוד לאנה או מתוך הכרה אלינו לשמחתי הייתה אפשרות לבחור בשפה העברית. 

הסיור התחיל והגענו לתחנה הראשונה, ראיתי את חייה הקודמים של אנה פרנק וללא ספק, הסקתי שהיא הייתה ילדה מאושרת, שרק רצתה להכיל, ללמוד ולחוות חוויות. ישר נזכרתי בסרטון שבאחד הלילות ממש לפני השינה יצא לי לצפות בו. בסרטון הפגישו את חבריה של אנה פרנק והם דיברו בינהם על מה שהיה, בזכות הסרטון הזה הבנתי אפילו עוד יותר מי הייתה אנה, ומה היו החלומות שלה.

התחלנו להכנס לתוך הבית עצמו, זה נראה מקום תמים ונעים, סגנון טיפה מיושן שמזכיר סרט ישן וללא ספק אהבתי את זה. התחלנו לשמוע חלקים מיומנה, כאב לי לעמוד במקום הזה ולשמוע את המחשבות האלו, לא כאב לי כי פתאום הופתעתי ממשמע אוזני הרי הייתי מודעת לדברים האלו, כאב לי כי הרגשתי שאני פוגשת אותה פנים מול פנים, הרגשתי שאני שומעת את רגשותיה ממקום ראשון.

התחלנו לעלות גבוה וגבוה יותר במדרגות הצרות, איתנו עלו לאט לאט ילדים, נערים ומבוגרים מכל רחבי העולם. ראינו את כל החדרים והגענו לחדר של אנה, החדר היה נראה כמו חדר של נערה רגילה, שבלתי אפשרי לפספס שהיא אוהבת קולנוע ומוזיקה. כשעלינו עוד קצת, הגענו לגג, ששם, אלו היו הרגעים היחידים שלה בחוץ, כשהייתה צריכה לשאוף קצת אוויר צח. אם מישהו יעלה לגג כזה היום, ודאי ישר יקפצו עליו וידרשו ממנו לחזור, מה שהזוי מבחינתי זו העובדה שאלו היו הרגעים היחידים שהיו לה מחוץ לבית כשהייתה נערה, במקום לבלות עם חברים בקולנוע, בפיצה או אפילו סתם לשבת יחד במקום כלשהו, היא הייתה לבד עם משפחתה ושכניה במחבוא. הסתכלתי על האנשים שסובבו אותי, כל אחד באשר הוא הרגיש אמפתיה כלפיה, ראיתי את הרחמים בעיניים שלהם וחשתי גאווה, התרגשתי שהם מבינים למרות שהם לא בהכרח נכנסו לעומק העניין לפני.

אנה נפטרה ממש לקראת סיום המלחמה, היא הייתה נערה תמימה בעלת חלומות ותחומי עניין רבים, חטאה היחיד היה שנולדה בדת הלא נכונה. נקודת המפלט שלה הייתה הכתיבה, בה יכלה לתאר את מצבה. זה לא היה מובן מאליו שיכלה לכתוב ולשתף ביומנה את הדברים האלו, אני שבאותה תקופה רק גיליתי את התחום הזה הרגשתי רע, אני כן יכולה לכתוב ולהביע את דעתי ללא פחד וללא חשש ואפשר להגיד שזה מובן מאליו מבחינתי, אז למה לה זה לא היה מובן מאליו? למה אנשים לא קלטו את זה בזמן?

אז בביתה עברתי חוויה מעצימה ועברו בי המון ספקות ומחשבות, ובאופן חד משמעי, אני מאמינה כי כולנו צריכים להבטיח לעצמנו שלא נשכח את אותם אנשים, שלא ניתן לדבר כזה לחזור על עצמו וכמובן, נלמד ונשכיל מהכל.