לו יהי: מדוע גם ביום הזיכרון חשוב להמשיך ולקוות
יום הזיכרון הוא יום קשה וטעון בחברה הישראלית, בעיקר בעקבות הימים האחרונים שבהם היה נראה שאנו עומדים על סף מלחמה. דווקא בימים קשים כאלו, שמציפים כאבים ופחדים עבור כולם, חשוב להמשיך ולהאמין בעתיד טוב יותר, להאמין שיבוא השלום • טור אישי
קשה לחשוב על ימים כמו ימי הזיכרון, שמאחדים ומפלגים כאחד את תושבי המדינה הזו. בעיקר ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, נראה שקשה שלא לפגוע באנשים בנקודות הרגישות. משפחות רבות איבדו יקירים בפעולות האיבה ובמערכות ישראל, ורק בימים האחרונים נהרגו ארבעה אזרחים בפעולות האיבה, בנוסף להרוגים בצד השני של הגדר, ובאופן כללי - אווירת הקיום על החרב שלעיתים שוררת בישראל, מכבידה ומפחידה את כל מי שרוצה לחיות כאן חיים טובים ובטוחים.
עוד בערוץ המגזין של פרוגי:
- שומרים עליהם: סכנות הנשקפות לחיות המחמד ביום העצמאות
- לעולם לא לשכוח: כך תשפרו את הזיכרון שלכם
- לאחר הרגיעה: לימודים יתקיימו באופן חלקי בדרום
גם אותי היום הזה מעציב ומפחיד, קשה לחשוב על כל הילדים, שגדולים ממני רק במקצת, שנאלצים להיהרג ולהרוג כשהם מגנים על מדינתינו, במקום לחיות את החיים השלווים והמאושרים, שוודאי כולנו היינו מאחלים להם ולנו. ישנו כאב לב מאוחד ומורגש על המשפחות שבוודאי חלל נפער בליבן, והן לעולם לא יתגברו באמת על השכול. אני לא רוצה שהמצב הזה ימשיך, אני רוצה שיבואו ימים טובים יותר. לכן המסר שאני לוקחת מיום הזיכרון הוא להמשיך ולהיאבק למען השלום, לא רק ביום הזיכרון, אלא בכל ימות השנה.
יש אנשים שחוששים שזה בלתי אפשרי, שהשלום לעולם לא יגיע. אלו עמדות שמושמעות הרבה בחברה שלנו. אני מאמינה שזה לא נכון, אני מאמינה שכל סכסוך מדיני יכול להיפתר, כפי שההיסטוריה הוכיחה אינספור פעמים. מספיק להביט בתמונות של נשיא צרפת עמנואל מקרון ונשיאת גרמניה אנגלה מרקל, מחובקים ביום הזיכרון לחללי מלחמת העולם הראשונה. צרפת וגרמניה הן מדינות שהייתה בהן יריבות עקובה מדם ושתיהן ספגו אבידות קשות, זו מידי זו בשתי מלחמות העולם. השלום והחברות הקרובה ביניהן כיום מעידה שכל סכסוך יכול להיפתר, אם רק ינוהל באופן מדיני ולא צבאי. כי כפי שהמצב כיום מוכיח, אין פיתרון צבאי לבעיה מדינית.
אני בהחלט לא לבד בעמדה זו, התפילה לשלום שזורה בהיסטוריה שלנו. גם בהיסטוריה הישראלית, למשל כאשר ראש הממשלה רבין (ז"ל) אמר שהוא גאה להיות חייל בצבא השלום וגם במורשת עתיקה יותר. הנביא ישעיהו בתנ"ך, לדוגמה, בישר את תום המלחמות "וְכִ?ְת? חַרְב?תָם לְאִ?ִים, וַחֲנִית?תֵיהֶם לְמַזְמֵר?ת--לֹא-??ָא ג?י אֶל-??י חֶרֶב, וְלֹא-?לְמְד? ע?ד מִלְחָמָה" (ישעיה ב פסוק ד'). גם היום, קולות רבים בחברה שלנו מאחלים לשלום, גם אם כמה מהם החלו לאבד תקווה.
אני יכולה רק לאחל שביום הזיכרון, כולם יזכרו שלא לאבד תקווה, שלא לתת למעגל הדמים להמשיך לגבות חיים מיותרים. אם לא ניאבק למען עולם טוב יותר, נהפוך את המוות של אלו שנלחמו עבורנו לחסר מטרה ומשמעות. נהפוך אותו לחלק משגרה שאנו מוכנים לקבל על עצמנו. אסור שלעולם הייאוש יהפוך עבורינו למובן מאליו. לכן עלינו לגייס כוחות חדשים, אמפתיה ונחישות, לנסות להבין את הגורמים בחברה שלנו, להבין את רגשותיהם של אלו שפעמים רבות נחשבים בעינינו "האויב". צריך להיות גמישים ופתוחים לשלל הקולות שסביבנו, לנסות להבין את הצד השני ולדגול בסובלנות, ובעיקר, חשוב לקוות. כי דווקא כאשר התקווה נראית בלתי אפשרית, דווקא אז חשוב להתעקש למענה, דווקא אז חשוב להתעקש ולהפוך את החלום למציאות ואת חיינו כאן – לבטוחים ולטובים יותר.
|
|