לא רק יום אחד בשנה: "עבורי כל יום הוא יום הזכרון"
לצערנו, כל שנה מחדש נוספות עוד ועוד משפחות שכולות, עומר רוזנטל - יתום צה"ל, מספר לנו את סיפורו מנקודת מבטו, ומגיב על הקרבה של יום הזכרון ויום העצמאות. "עבורי, ועבור עוד הרבה משפחות שכולות בכל הארץ, זה לא קל" • טור אישי
כשהייתי בכיתה ח' יצאתי עם הכיתה לטיול עם המורה לשל"ח בירקון, המורה הושיב אותנו באחד הספסלים על גדות נחל הירקון, ועשה לנו הדרכה על נהרות מזוהמים בארץ, בסוף ההדרכה הוא החליט לספר לנו סיפור מאוד מרגש שהוא זוכר.
עוד בערוץ המגזין של פרוגי:
- לו יהי: מדוע גם ביום הזיכרון חשוב להמשיך ולקוות
- שומרים עליהם: סכנות הנשקפות לחיות המחמד ביום העצמאות
- לעולם לא לשכוח: כך תשפרו את הזיכרון שלכם
היה לו תלמיד, לפני הרבה שנים, שהיה בשייטת 13 ומסגרת האימונים בשייטת צלל בנחל אחר, נחל הקישון המזוהם ליד חיפה, כמה שנים לאחר שהתלמיד הזה השתחרר מצה"ל, הוא חלה בסרטן קשה במוח כתוצאה מהקרינה שנחשף אליה בנחל, כעבור כמה שנים - הוא מת. המורה לשל"ח סיפר לנו שלתלמיד הזה הייתה אישה וילד, אבל הוא לא יודע מה עלה בגורלם.
פתאום ירד לי האסימון, הוא מדבר על אבא שלי. את אבא שלי לא הכרתי, הוא נפטר כשהייתי בן 9 חודשים, הוא קיבל את הבשורה על הסרטן הקשה שבו חלה באותו היום, שבו אמא שלי גילתה שהיא בהריון, ולמרות שהסרטן שבו הוא חלה הוא אחד מסוגי הגידולים הקשים ביותר עד היום, הוא שרד במשך 18 חודשים, עבר טיפולים קשים מנשוא, רק כדי לראות אותי ולבלות כמה שיותר זמן איתי שיוכל.
במבט לאחור זה תמיד היה משהו מטורף עבורי, שהבן אדם הזה נלחם כל כך הרבה כדי להיות איתי, כדי להיות אבא שלי, ואני אפילו לא זוכר אותו? זה תמיד היה לי מאוד מוזר, אני אפילו לא מצליח לחוש געגוע אליו, געגוע חשים לאדם שמכירים וכבר לא נמצא איתנו, לאדם שאתה מכיר ויודע ורוצה שהוא יהיה לידך. אני מאוד רוצה שאבא שלי יהיה פה לידי אבל אני לא מכיר או יודע אותו, הוא רק הבן אדם הזה שכל הזמן מספרים לי עליו, מספרים לי כמה אני דומה לו, וכמה שהוא היה גאה בי.
ביום הזכרון הזה, אני אלך כמו כל שנה לקבר שלו, להניח אבן ובעיקר לשמוע את כל הסיפורים והחוויות שלאנשים אחרים היו עם אבא שלי, לשמוע איך הם מתגעגעים אליו וכמה הוא חסר להם, לשמוע על כמה הוא היה מיוחד, חכם ורגיש, ולדעת שאני בחיים לא אוכל להרגיש את אותן התחושות, זה מוזר, אבל לפעמים אני רוצה להרגיש את זה.
לי היה מזל, משפחות שכולות רבות מתפצלות לאחר האובדן, את המשפחה שלנו זה חיבר וגיבש, את סבא וסבתא שלי, את אמא ואבא של אבא שלי אני פוגש כל שבוע, הם אפילו כתבו ספר על אבא שלי, ספר שאני קורא עד היום, מנסה ללמוד להבין מי הוא היה, מנסה ללמוד קצת מי זה הבן אדם הזה, לקחת ממנו דוגמא ולראות איפה אני רוצה להיות כמוהו, ואיפה לא.
לאחר מכן, אני אצטרך לנגב את התחושות הקשות, לשים חיוך ולחגוג ביחד עם כל המדינה את יום העצמאות, חגיגות בכל מקום, אירועים וזיקוקים, עבורי, ועבור עוד הרבה משפחות שכולות בכל הארץ, זה לא קל, אבל לידי יש משפחה תומכת וחברים אוהבים, חלקם יתומי צה"ל בעצמם שמכירים את התחושה וחשים אותה בעצמם ובסופו של דבר זה הדבר החשוב ביותר, התמיכה ההדדית של משפחתי ושל חבריי, אבל זה קורה כל יום, עבורי, כל יום הוא יום הזכרון, כל יום אני מרגיש בחסרונו של אבא שלי, יום הזכרון הוא רק היום האחד בשנה בו גם אתם, שאינכם מכירים את טעם השכול מקרוב, להתייחד ולהקשיב, ולהבין כמה החיים שלנו פה הם לא מובנים מאליו, וכמה היינו צריכים להקריב כדי שזה יקרה.
ד"ר אריק (אריה) רוזנטל, יהיה זכרך ברוך
|
|