את המשפט הידוע "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלאו", אין אחד שלא מכיר. אבל האם אנחנו זוכים לקיים את המשפט בפועל? כנראה שהתשובה של רובכם תהיה "לא". רובנו, שלא במתכוון עסוקים בעצמנו, במרוץ החיים, בעבודה, בלהרוויח כסף ובהגשמת החלומות הפרטיים שלנו. בלי לשים לב, מתעלמים מהדברים "הקטנים" שיכולים להציל חיים לפעמים. אבל למזלנו תמיד יהיו את אותם "האנשים הטובים באמצע הדרך" שמוצאים גם את הזמן לתרום לחברה, להציל חיי אדם. יש כאלה שמבינים שזה הייעוד שלהם בגיל מבוגר יותר. אבל יש גם את אלה שנועדו לכך כבר מגיל צעיר.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• לא סתם משעממת: הסיבות שבגללן כולנו אוהבים שגרה
• באנו לעזרת חבר: אמילי וסימבה מחכים לכם
• שחקו: מהו כוח העל שלכם?
  

תפסנו לראיון את לי כהן ועדן סבאג, בני נוער שמצליחים בין כל העומס של הלימודים והמבחנים להכניס גם התנדבות במד"א. לי - בת 16, מתנדבת כבר שנה במד"א ועדן - גם בן 16, מתנדב במד"א כבר שנתיים.

 

אז מה בעצם גורם לבני נוער, להוציא את הראש מהפלאפון או לחילופין מהחומר למבחנים ולהחליט לתרום לחברה? התשובה של שניהם היתה דומה וחד משמעית: "עזרה לאנשים והצלת חיים" ולי מוסיפה "גם מהסיבה שאני חושבת שזה מבגר באופן דרסטי ונותן כלים לחיים".

התפקיד של עדן במסגרת ההתנדבות הוא מע"ר (מגיש עזרה ראשונה) שמתנדב באמבולנסים. "כאשר אנשים קוראים לאמבולנס ואני במשמרת - אני אהיה בתוכו, ואני ממש איש צוות רפואי מן המניין. אני אטפל ואעשה כל מה שאני יכול ויודע במסגרת הכשרתי, כדי לעזור למטופל". גם לי נמצאת עם המטופלים באמבולנס. במידה והנסיעה ארוכה היא מדברת איתם, מרגיעה אותם, בודקת מדדים (לחץ גם ודופק) כל כמה זמן כדי לבדוק שמצב המטופל לא מתדרדר, "לדעתי כל דבר אפילו הכי קטן, בין אם זה לתת פלסטר, לחבוש מקום כאוב, ואפילו להגיד שהכול יהיה בסדר נחשב לעזרה וממלא אותי מאוד".

מן הסתם בהתנדבות שכזאת כבר בגיל הזה, הם נחשפים לכל מיני מקרים חלקם קשים יותר חלקם פחות. אז שאלנו אותם מה המקרה שהכי זכור להם ממהלך ההתנדבות. כהן לא מתמקדת במקרה ספציפי כי יש לא מעט כאלה אבל כמובן שהיא הכי זוכרת את הפעם הראשונה, המקרה הראשון בו השתתפה "לא היה משהו רציני אבל זה היה מאוד מרגש"

סבאג, מספר על מקרה מזעזע, בו הם הוזעקו לדירה בדרום תל אביב למקרה של אישה שבנה הכה אותה וברח. "הגענו למקום וראינו אישה רועדת ובוכה. מה שאותי הכי זעזע שיש לה ילדה קטנה בת 12 והיא ראתה את הכל". עדן מספר שמיד אחרי המקרה הזה, הזעיקו אותם לעוד מקרה קשה לדירה של אישה קשישה שגרה לבד, כמעט ולא מבקרים אותה שהיא מה שהביא למצב שהיא נפלה ובמסך 24 שעות ניסתה לקום. אם מישהו היה מתקשר או בא לראות מה איתה, יכול להיות שהיא לא היתה צריכה להיות כל כך הרבה זמן על הרצפה. "היא היתה מלאה בהפרשות. היינו צריכים לקלח ולהלביש אותה". שני המקרים האלו, ברצף אחד אחרי השני הם דוגמה טובה לרגעי שבירה שהמתנדבים במד"א חווים. עדן מספר שאחרי אותו יום היה לו רגע שהוא שאל את עצמו: "למה אני צריך לראות כאלה דברים בגיל כל כך צעיר?" מה שעוזר לו ברגעי שבירה כאלה זה התמיכה של החברים, כמובן שגם הסיפוק שיש בהתנדבות הזאת.

וכמו עדן גם לי חוותה משברים וגם פה, העיקרי שבהם דווקא בהתחלת הדרך, ההתמודדות המשותפת והתמיכה מצד החברים עזרו להתגבר עליהם "הקורס שעברתי על מנת לקבל את ההכשרה היה קשה ואינטנסיבי, היו מספר רגעים שרציתי לפרוש ולהפסיק אך חבריי לקורס עודדו אותי" עוד דבר שנותן לה דרייב , מחזיק ומחזק אותה בהתנדבות למרות הכל זה המשפט "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו" ומוסיפה "בעיקר חיוכים ומילים טובות מהמטופלים, נותנים הרגשה טובה ורצון להמשיך לעשות טוב בעולם".

ובכל זאת, למרות הסיפוק לא קל לשלב התנדבות ביחד עם לימודים אבל מסתבר ששניהם מצליחים לעשות את השילוב הזה בצורה מעולה ומעוררת השראה. הם בוחרים באיזה יום מתאים להם להתנדב, כך שהם משתדלים שלא להשתבץ על חשבון ימים שצריך ללמוד למבחנים, למרות שלי מוסיפה בצחוק כי "לפעמים הפיתוי חזק מידי".

יש לכם איזשהו מסר שהייתם רוצים לומר לבני הנוער?
עדן: "לכו להתנדב, לעשות טוב, להציל חיים"
לי: "אני גאה להיות חלק מארגון מד"א, ושבכל הזדמנות שיש לכם להיות חלק ממשהו גדול וחשוב, תקפצו עלייה. בנוסף, תתנדבו, תתנדבו, תתנדבו! להפיץ טוב ולעשות טוב"