מחלת הסרטן מקשה לקיים אורח חיים נורמלי, בעיקר אצל בני הנוער. במקום לבלות את גיל ההתבגרות בבית הספר ולצאת לבלות עם חברים, עליהם לבלות את חודשיהם במסדרונות בתי החולים בין הטיפולים הכימותרפים. עמותת "זכרון מנחם", שהוקמה בראשות חיים ומירי ארנטל שקראו לה על שמו של בנם שנאבק במחלה, מהווה מקום חם ושמח בו הנערים המטופלים פוגשים נערים אחרים עם סיפור כמו שלהם וכמו כן מפגישה אותם עם בני נוער המתנדבים בעמותה בתור מדריכים. כל מטרתה של העמותה היא להעצים את תחושת החיים בילדים ובנערים שהמחלה הקשה קטעה את אורח חייהם.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• מפתיע ומרגש: סיפורי החיסכון הכי מטורפים
• שחקו וגלו: איזה טיפוס בוקר אתם?
• לא שגרתי: המקצועות הכי מיוחדים שלומדים בבית הספר
  

מדי שנה עמותת "זכרון מנחם" מקיימת מחנות קיץ בשלל יעדים ברחבי העולם, השנה זו הייתה עיר הבירה הבריטית אלייה הוטסו 250 חניכים, מדריכים, רופאים ושאר אנשי צוות. במשך שבעה ימים רצנו מאטרקציה אחת לאחרת, דרך מאדם טוסו, הלונדון איי, ארמון המלכה מספר מסיבות בבתי כנסת, חגיגת בר מצווה וכמובן המון שופינג. הכל למען הילדים והנערים שמתמודדים והתמודדו עם מחלת הסרטן, שבוע של כיף מטורף טעון באנרגיות - גם אנחנו הצטרפנו אליהם ותיעדנו את הכל לוולוג מיוחד ומרגש!

"חניכה שלי אמרה לי: 'אני אחרי סרטן, למה שמישהו ירצה לצאת איתי'"?

מוריה שטרית בת ה-25 מתנדבת כבר שלוש שנים בעמותת "זכרון מנחם", שנתיים מהם בתור מדריכה בקבוצת הבוגרים. היא מלווה נערים וצעירים מגילאי 18 עד 25 במסע ההתמודדות מול המחלה האכזרית שפקדה החניכים שכבר מזמן הפכו לחבריה לחיים. בריאיון היא מספרת על הפחדים של נערים בגילאים האלה, דרך המעבר מצלמת למדריכה ועד לחברתה שהתחתנה מול חברתה הטובה שאיבדה. 

איך הגעת לעמותה?

"הגעתי לעמותה דרך המורה שלי לצילום, התחלתי פה כצלמת. תמיד שמעתי עלייה כעמותה לילדים חולי סרטן ולא יותר מזה. לא ידעתי מה הקונספט של העמותה, חוץ מלתרום שיער אליה לא הכרתי אותה יותר מדי. היום הראשון שלי שם היה פשוט שוק, הייתי צריכה לעכל את ההתלהבות, האנרגיות ואת האווירה המטורפת מהילדים האלה. ועוד מדובר בילדים שחולים ואתה לא מצפה מהם לרמת אנרגיות שכזו, זה פשוט מראה כובש".

מה גרם לך לרצות לעבור מצלמת לתפקיד מדריכה?

"לקח לי איזה שנה, מעבר לעבודת הצילום סיקרן אותי סיפור החיים של הנערים איתם הסתובבתי. תוך כדי הצילום התחלתי לדבר איתם ונוצרו לי חברויות מטורפות שם, הכרתי חברות לחיים שהיום הן אחרי המחלה. אחרי שנה שליוויתי אותם, הרכזים הציעו לי לבוא בתור מלווה (מדריכה). ומאז אני כבר שנתיים מדריכה את קבוצת הבוגרים, זה חיבור מדהים. עברתי איתם חוויות מטורפות ומהנות לצד קשיים, טיפולים ופחדים".

אילו פחדים יש לילדים כאלה?

"לנערות שלי היה פחדים ממציאת עבודה ולימודים אקדמאיים. הרי הגוף עדיין מתאושש והן פיזית עוד לא כשירות, אז עולה סוגיית ההתמודדות עם הקושי הזה. הרבה חניכות גם בדילמה בפן הרומנטי, עולות להן מחשבות בראש כמו 'איזה בן זוג ירצה אותי עכשיו, אני בלי שיער', 'אני אחרי סרטן, למה שמישהו ירצה לצאת איתי'. ומבחינתי הסגירת מעגל הייתה לפני כמה חודשים שחניכה שלי התחתנה, כמה חודשים אחרי סוף הטיפולים היא מצאה חתן וזו פשוט שמחה מטורפת".

אך מוריה מספרת כי לצד העתיד הורוד שזכתה החניכה המחותנת, הייתה לה גם חברה שהמחלה הנוראית בסופו של דבר הכניעה אותה. "אחת מהחניכות שלי נפטרה. זה היה מאוד קשה, במיוחד שאתה צמוד אלייה ומלווה אותה ואת כל התהליך שהיא עוברת. כל הזמן היא נשארה עם חיוך, גם כשהגענו אלייה והיא הייתה במצב שהיא לא יכולה ללכת, היא הייתה אופטימית ונלחמה עד הדקה האחרונה, דבר שחיזק את זה היה ההתמודדות שלה ושל המשפחה שלה יחד איתה. למרות שהיא הייתה חולה הרבה זמן, המוות שלה עדיין היה פתאומי עבורי; כי פתאום אתה מבין שאתה היית באשליה שהכל טוב ויפה, והמקרה הזה מוציא אותך מהשאליה ומוכיח בכאב שיש גם כאלה שלא יוצאים מזה, ואתה לא יודע איך להכיל את זה". 

איך קראו לה?

"קראו לה מאיה והיא הייתה בת 19, חגגנו לה יום הולדת חודשיים לפני שהיא נפטרה. רציתי לעשות לה יום הולדת מטורפת עם כל החניכים ולהביא את כל הקבוצה, אבל היא אמרה לי: 'אני רוצה רק אתכם', זה מה שהיא רצתה. יכולתי לעשות עבורה הכל, הייתי מרימה הפקה עבורה אבל היא לא רצתה את זה - 'רק אתכם' היא ביקשה. זה היה היום הולדת הכי מיוחד שיש, באנו אלייה הביתה ולקחנו אותה למסעדה שהיא אוהבת - זו הייתה הפעם האחרונה שהיא הלכה. אתה רואה ילדה שהולכת ומלאה בשמחת חיים לאט לאט מאבדת אחיזה במציאות. זו הייתה חוויה הכי מטלטלת שעברתי, במשך שבוע עשיתי חשבון נפש עצמי אם להמשיך בעמותה או לפרוש".

מה גרם לך כן להמשיך?

"הדילמה הייתה עד כמה אני מוכנה לחשוף את עצמי נפשית לתהליך, להקשרות הזו שעלולה להסתיים בפרידה, היא הייתה חברה שלי לכל דבר. העמותה מאוד חיבקה ומאוד עטפה אותי, דיברתי הרבה עם הפסיכולוג שהיה איתי הרבה בתקופה הזו, השיח והדיבור המרובים גרמו לי להבין שהייתי משמעותית בשבילה. הייתי במקום הנכון ובזמן הנכון ועכשיו היא במקום הנכון והזמן הנכון. מה שגרם לי להמשיך זה הסיפוק, הדברים שאני לוקחת מהעמותה מאוד משמעותיים, אני לומדת פה מהנערות המון, על דביקות במטרה, אומץ, עקשנות, ללכת עם האמת שלך ולהיות קשוב לעצמך. אני לקחתי את זה לעצמי, מאז שנכנסתי לפה אני יותר שמה לב לערכים הללו, אלה ערכים חשובים שמעצבים אותך בתור בן אדם".

למה לדעתך חשוב להתנדב?

"אני חושבת בכללי שחשוב להתנדב, חשוב לתת לחברה ומעבר לזה שאתה תורם יותר לחברה אתה בעצמך גם נהפך לבן אדם יותר טוב כי זה מכין אותך לחיים. כל אדם יכול לבחור את העמותה שמתאימה לו להתנדב בה, כי יש אירוגנים שיותר מתאימים לאופי מסויים".

ואיזה אופי צריך כדי להתנדב בזכרון מנחם?

"צריך חוסן נפשי, חשוב להבין שזו מחלה ויש לה השלכות אחרי הכל. צריך אנשים שמכירים את עצמם, שיודעים איך להתמודד ולהכיל מצבים לא פשוטים שכאלה, במיוחד כי נקשרים לאנשים חולים".

במילה אחת איך היית מסכמת את המחנה?

"מאתגר. נפשית בעיקר, השיחות עם החבר'ה שכל אחד עם סיפור חיים שונה. לצד האתגר אתה מקבל פה חווית התבגרות נפשית אחרת, אני חוזרת ממחנה אחרת מאיך שהגעתי אליו, בעיקר בזכות התבונות של ילדים בגילאי 18 שמדברים כמו אנשים בני 26. מצד אחד זה מדהים, מצד שני זה הזוי שבנסיבות הללו הם מתבגרים נפשית. הרבה פה חטפו כאפה מהמחלה הזו, אמרו לי 'המחלה נתנה לי את הכאפה של החיים, אבל הייתי צריכה את הכאפה הזו כדי להתבגר', החברה שלי שהתחתנה אמרה שאם לא הייתה עוברת את המחלה היא הייתה נשארת רווקה עד היום".

 

"תעריכו כל דקה שאתם בריאים"

לצד לימודי ישיבת ההסדר שלו, מדריך נווה אלון בן ה-19 את הקבוצה הכי צעירה, זאטוטים וילדים בגילאי 6 עד 10 שרק בתחילת חייהם, בין משחקי הגן לכיתה א', הם נאלצים להתמודד עם מחלת הסרטן שקטעה את אורח חייהם התמים. נווה שבקרוב יתגייס לצה"ל, מספר על החוויות של הילדים בצל הטיפולים ועל הערכים שקיבל מתפקיד ההדרכה.

במסגרת הישיבה שלך הציעו לך להתנדב ב"זכרון מנחם" או שזה בא מיוזמתך?

"זה בא מיוזמתי. לצד לימודי התורה שלי ששם אני מקבל ערכים חשובים, אני מתנדב ויוצא עם החניכים למסעות - בעיקר בכדי לתת ולעזור לעם ישראל".

מה גרם לך דווקא להתנדב לעמותה של חולי סרטן?

"זו עמותה שמכילה ילדים שמאוד קשה להם בחיים. אני מאוד שואף לתת מעצמי לאחרים, בעיקר לילדים האלה שנגזר עליהם לחיות בין מסדרונות בתי החולים".

מה תפקיד ההדרכה נתן לך?

"אני בעמותה כבר שנתיים, במהלכם תפקיד ההדרכה נתן לי הרבה. אתה רואה פתאום את החיים אחרת לגמרי. כי אתה נחשף לילדים חולים שלא חוו בהכרח ילדות נורמלית וזה גורם לך להעריך את החיים הרבה יותר, אני אישית התחלתי מאוד להעריץ את ההורים שלי. עוד דבר שלמדתי במסגרת התפקיד זה שהכל לטובה, לא הכל טוב אבל הכל לטובה. ועוד דבר שלמדתי זה פרופורציות, אם יש קשיים בחיים שלי אז אני מגיע פתאום לרמב"ם (בית החולים בו מתנדב) למחלקה האונקולוגית ואני נחשף לילדים האלה ואז אני פתאום רואה מה זה קושי אמיתי, הבעיות שלי מתגמדות לצד שלהם". 

לראות פה את כל הילדים הללו שמבלים את שאר השנה במסדרונות בתי החולים ועכשיו הם בשבוע כיף. מה זה עושה לך?

"זה עושה לי תחושה ממש טובה, יש פה ילדים שלצערי זה כנראה המחנה האחרון שלהם, מבחינת מוות. שנה שעברה הייתי במחנה בצרפת והיו שם חמישה חניכים שהכרתי אישית שלצערי הרב כבר לא איתנו".

איך זה לאבד חניך?

"קשה. אי אפשר להסביר את זה. זה לא חבר, לא אח, זה ממש זה קשר אחר שאי אפשר להסביר". 

במילה אחת איך אתה מסכם את המחנה?

"גבורה. אתה רואה את הילדים פה ואיזה גיבורים הם, מסכימים לעזוב את הבית ל-10 ימים, זו גבורה הן מבחינת העמותה שמטיסה אותם והן מצד הילדים הקטנים שמוכנים לעזוב ל-10 ימים את ההורים. זו גם גבורה נפשית שלנו המדריכים, יש לך פה ילד שאתה הופך להיות אבא שלו לשבוע אחד, וילד שהוא גם חולה. חשוב גם להדגיש שהמחנה הוא אירוע השיא מה שנקרא, זה שבוע אחד של כיף מול 51 שבועות של טיפולים כימותרפיים קשים. ואנחנו איתם כל השנה, גם שכיף וגם כשקשה".

מסר לכל מי שקורא את הריאיון הזה? 

"זה מקום מדהים. חשוב לי להגיד לילדים שחולים ומתלבטים אם ללכת לעמותה הזו: אל תפחדו לנסות, כל הילדים פה חוששים בהתחלה ויוצאים מבסוטים בסופו של דבר. ולקוראים, תהיו שמחים ותעריכו מה שיש לכם, תעריכו כל דקה שאתם בריאים". 

דבר הכותב

המטוס עוד שנייה ממריא, אני נמצא עם למעלה מ-250 ילדים, נערים, זאטוטים, בני ישיבה, בנות שירות, מדריכים, אחיות, רופאים, אנשי טכניים. על אף שאני לא מכיר אחד באופן אישי, אני מרגיש קרוב אליהם בצורה מסוימת. תחושה של חום אופפת את מסדרונות הבואינג שהיה ברובו מלא בחולצות הירוקות של עמותת 'זכרון מנחם'. מיד לאחר שהמטוס ממריא, מתחילה מלחמת כריות במחלקת התיירים; עשרות כריות נוצות מתעופפת להן בחלל המטוס כשאפילו הדיילות לוקחות בכך חלק. המקרה הלא שגרתי הזה מתחיל רצף של אירועים שימשכו לאורך כל המחנה כאשר כולם למען מטרה אחת - כיף. ברצינות, לקח לי יום שלם כדי להתרגל לרמת השמחה והאנרגיות המטורפות שטעונות בילדים ובנערים הללו. אני יכול להישבע שבמידה והייתי מגיע למחנה מבלי הידיעה שמדובר בקבוצה של ילדים שחולים ונרפאים מסרטן, לא הייתי מנחש בחיים שאותם ילדים שמקפצים ורוקדים מבלים את שאר הזמן בין מסדרונות בתי החולים. קופצים כקבוצה ממקום אחד למקום אחר בעיר הבירה הבריטית, משופינג בעיר דרך פארק אקסטרים ועד לשלל מסיבות, כל זה בליווי צלילי דרבוקות ושירי מורל עליזים וקצביים. לכל מקום אליו אנחנו מגיעים אנחנו תופסים את תשומת הלב של מאות התיירים שמשוטטים להם ברחבי לונדון, וכמו ישראלים אמיתיים - עושים זאת עם שמחה ותרועה. 

עוד דבר שנחשפתי אליו היה הנראות של הקהילה הדתית בעיניי, על אף שלפני המחנה ראיתי את בני הישיבות ואת חובשי הכיפות דרך בעיקר המסכים (לעיתים קרובות תחת כותרות שליליות בתקשורת וברשתות החברתיות) ידעתי שלא מדובר בייצוג הולם ואמיתי של הבני"שים - לכן שמחתי שאני הולך לבלות במחיצתם. על אף שלא פיתחתי איתם קשר נפשי ארוך טווח, מהתבוננות קצרה ושהייה איתם אני יכול להעיד כי מדובר בנוער איכותי, חם וחברותי. לצד לימודי הישיבה הם מתנדבים למען החברה הישראלית (ובפרט בעמותת 'זכרון מנחם'), עם כל אחד מהם ששוחחתי איתו סיפר לי שהוא מיועד לשירות קרבי בצבא שאותו יעשו עם סיום תקופת הישיבה. גם בנות השירות הלאומי שבחרו להתנדב ולהקדיש את זמנן וכוחן למען אותם ילדים. ומעל כל זה, רמת המסירות שהם מפגינים כלפי הילדים חולי הסרטן שבשבוע הזה עשו הכל כדי לא להוריד להם את החיוך מהפנים, זה מקסים בעיני. השילוב הזה של חינוך ציוני מהבית, והדינמיקה החמה בינם מניב עשרות נערים ונערות בעלי ערכים חשובים ונכונים שהם אלה שצריכים להיות הפנים המייצגות של הקהילה הדתית במדינת ישראל שטופת המחלוקות. 

אני מניח שמחנה הקיץ הזה הגיע לתוצאה שאליו עמותת 'זכרון מנחם' כיוונה אליו, כיוון שאני ו-249 האנשים האחרים שיצאו למסע הזה לרגע לא היו עסוקים במחשבות על מחלות, טיפולים ומוות איתם נאלצים החניכים להתמודד בשאר 51 השבועות האחרים של השנה. וזו הצלחה גדולה ומבורכת שאת הקרדיט לה נושאים כל מארגני המסע הזה שבראשם מירי וחיים ארנטל שהקימו את העמותה הזאת לזכר בנם, מנחם, שנפטר ממחלת הסרטן בגיל 15 בלבד. ועל מנת להנציחו הם דאגו להקים את העמותה, שרבים מהחניכים יקראו לה משפחה שנייה, שבה כל ילד, נער וצעיר שמתמודדים בעבר ובהווה עם המחלה הנוראית הזו יהיו עסוקים בלהעצים את תחושת השמחה, הניצחון ובעיקר את תחושת החיים.