הגעתו של גיל ההתבגרות מביאה איתה המון רגשות חדשים שלא הכרנו לפני, אנחנו מתמודדים שינויים רבים שלפעמים קשה לנו להכיל ולהתמודד איתם. אצל רבים מאיתנו ואצלי באופן אישי גיל ההתבגרות הביא איתו דבר לא צפוי, התקפי חרדה, דבר שלטעמי לא מדברים עליו מספיק. עם זאת במקרים רבים אני נתקלת באנשים שטוענים שהם סובלים מהתקפי חרדה כשלמעשה הם פשוט עצובים או מפחדים מסיטואציה כלשהי אז נפתח בהגדרה: התקף חרדה הוא התעוררות פתאומית של פחד או חוסר נוחות קיצוניים, המגיעה לשיאה תוך לא יותר מעשר דקות, כשארבעה או יותר מהסימפטומים הבאים נוכחים: פעימות לב מהירות, הזעה, רעד, תחושת מחנק או חוסר אוויר, כאבים או חוסר נוחות בחזה, בחילה, סחרחורות, תחושת ניתוק מהמציאות, בכי, צמרמורות וגלי חום.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• שירלי חוזרת לתיכון: "הייתי היחידה עם בעיות קשב וריכוז"
• בדקו: איפה מתאים לכם לשבת בכיתה?
• בגיל 17: תומר הדר הוא הכוכב הספורטיבי הבא

לצערי גם בשנת 2019 הליכה לפסיכולוג נחשבת למביישת, ההודאה שאתה סובל מבעיה נפשית כלשהי בפני עצמך ובפני הסביבה הקרובה אלייך קשה. עם השנים ניתקלתי באנשים קרובים אליי שבעקבות חוסר הבנה של המצב טענו שאני יכולה להפסיק עם זה מתי שאחליט. מנגד נתקלתי בכאלה שהתעניינו ושאלו שאלות שהיה לי קשה לענות עליהן בגלל שזה נושא כל כך אישי. אז עכשיו אספר לכם קצת על ההשפעה שלהם על החיים שלי, חשוב להדגיש שאני לא גורם מקצועי ואני מספרת על החוויה האישית שלי.

התעוררות פתאומית של פחד © shutterstock

התחלתי לחוות התקפי חרדה בערך בגיל 15 אבל כבר מגיל 11 אני זוכרת שלא מעט פעמים הייתי קמה בבהלה באמצע הלילה רועדת, מזיעה ולא מצליחה לנשום באופן סדיר. אבל לא ייחסתי לכך חשיבות, לפחות עד שזה התחיל להגיע בתדירות גבוהה יותר ולהפריע לי במשך היום. בפעמים הראשונות הדבר שהכי הקשה עליי היה חוסר הידע. התקף חרדה מאופיין בהמון תסמינים פיזיים מלחיצים בפני עצמם.

מי מאיתנו לא היה נבהל אם הוא פתאום היה מתחיל להרגיש קוצר נשימה ולחצים בחזה? התסמינים האלו היו רק מגבירים את הלחץ שלי. הייתי מרגישה חסרת אונים, בהתחלה אף אחד לא ידע ואם להודות באמת גם אני לא כל כך ידעתי והרגשתי שאין לי למי לפנות, שאני פשוט צריכה להתמודד עם זה לבד. לא הבנתי מה קורה לי ולמה זה מרגיש כל כך נורא.

כל הדברים האלו רק הגבירו את הלחץ ואת ההרגשה הרעה שלי. במשך שנתיים לא סיפרתי לאף אחד. הפעם הראשונה שאמרתי את זה בקול וסיפרתי למישהו מה עובר עליי הייתה כשאחת החברות הכי טובות שלי סיפרה לי שגם היא חווה את זה, מאוחר יותר גילינו שעוד חברה קרובה החלה לחוות את זה לאחרונה ומשום מקום נוצרה לנו קבוצת תמיכה קטנה. אני יכולה להגיד בביטחון שהתמיכה הזאת עזרה לי, עצם העובדה שידעתי שאם אני מרגישה רע אני יכולה לשלוח הודעה למישהי שתישאר ליד הטלפון עד שאני אהיה בסדר ותהיה שם איתי עזרה לי המון.

"נוצרה לנו קבוצת תמיכה קטנה" © adobestock

התביישתי בזה במשך שנים, בעובדה שמשהו בנפש שלי שבור וצריך לתקן אותו ומי בכלל ירצה להתקרב למישהי כל כך בלתי צפויה? אבל עם הזמן הבנתי שהבושה הזאת היא מה שיהרוס אותי. כשאני חווה התקף אני מוצפת ברגשות ומאוד קשה לי לדבר ובטח שלהסביר מה קורה ולכן יוצא מצב שהאנשים שרוצים לעזור לי מהסיבות הכי טובות והאדיבות שיש - רק מקשים עליי יותר. כשאני חווה התקף אני צריכה את השקט שלי אז הפיתרון שלי היה לדאוג שבכל מקום שאני נמצאת בו יותר מכמה שעות יהיה לפחות אדם אחד שיודע על ההתקפים וידע לסרב בצורה אדיבה יותר לכל מי שדואג וכמובן יקל עליי מאוד. 

בכל פעם שאני מספרת על הבעיה הזאת למישהו הוא שואל איך הוא יכול לעזור אבל לפני העזרה חשוב להסביר לכם מה אני מרגישה בזמן התקף. זה מתחיל בטריגר, כלומר משהו מסוים שמעורר את החרדה. לרוב זה נובע מטראומה מסוימת או מחשש. לי יש שלושה נושאים שאני יודעת שהם מהווים לי טריגר אבל לפעמים עם הזמן הם מתרבים ולפעמים ההתקף מגיע כל כך מהר שאפילו לא שמתי לב מה עורר אותו, זה יכול להיות מחשבה שהתגנבה לי לראש או אפילו מילה שמישהו זרק אפילו אם לא באמת הקשבתי לה והנה לפני שהספקתי לשים לב אני כבר עמוק בתוך זה.

אני מתחילה להרגיש שאין לי אוויר, תחושה של שריפה בחזה, בחילות וזה ממשיך עד כדי בכי ורעידות. התחושה שהכי קשה לי איתה היא חוסר האונים והמבוכה כשאני ליד אנשים אחרים ומשום מקום אני נכבית ולא אומרת מילה ואז מספרת שאני שותקת כי אני לא מרגישה טוב אבל אני גם לא רוצה כדור כי אני יודעת שזה לא באמת יעזור.

הבעיה היא שלפעמים זה מרגיש כאילו כלום לא יעזור ואני לא ארגיש טוב יותר גם בשעות הקרובות ואין לי כל כך מה לעשות עם זה. אני מרגישה שהעולם קורס עליי, ששום דבר שיקרה לא יגרום לי להרגיש יותר רע ממה שאני גם ככה מרגישה, אני מרגישה שאני במלחמה גם פיזית וגם מנטלית ושהכוחות שלי הולכים ונגמרים. ואז זה עובר, הכל נראה הרבה פחות נורא, אני כבר מצליחה לראות גם את הטוב והגיע הזמן להודות למי שעזר לי.

"מרגישה שהעולם קורס עליי" © shutterstock

איך לעזור? תשאלו, כל אחד שחווה את זה מבין עם הזמן מה הדברים שעוזרים לו לעבור את זה, לי למשל עוזר להתמקד בשקט שלי אבל יש לי חברה שצריכה מישהו שיהיה איתה כדי שהיא לא תרגיש לבד אז ברגע שחבר משתף אתכם בזה פשוט תשאלו אותן איך אתם יכולים להקל עליו בזמן התקף?

אם אתם חושבים שאתם חווים התקפי חרדה ההמלצה הכי טובה שאני יכולה לתת לכם היא לפנות לקבל עזרה מקצועית - משהו שאני קצת מתחרטת שלא עשיתי. הייתי אצל פסיכולוגים לא פעם אבל לא ליותר מפגישה אחת, אף פעם לא הרגשתי בנוח לשתף ולהיפתח בפני אדם זר אבל בדיעבד אני חושבת שאם הייתי עושה את המאמץ הזה וכן נעזרת בגורם מקצועי זה היה חוסך לי המון כאב. 

אם אתם חווים את זה תזכרו שאין לכם במה להתבייש, אמנם זה לא נעים אבל זה לא אומר שמשהו בכם לא בסדר. תספרו להורים שלכם ואני מבטיחה שהם כבר יידעו מה לעשות. תזכרו שלמי שלא חווה התקף מעולם תמיד יהיה קשה מאוד להבין מה בדיוק עובר עליכם. אבל, חשוב שתקדישו זמן להסביר, רק ככה תוכלו לקבל עזרה אמיתית. אם מעולם לא חוויתם התקף אבקש מכם לגלות רגישות ואכפתיות במקרה שאתם נתקלים במישהו שכן חווה התקף. תתעניינו, תשאלו, תנסו להבין לפני שאתם שופטים.