מתבגרים לא אוהבים לדבר על המחסור הפרטי שלהם. זה מרגיש להם אינטימי מדי, חטטני. קל להם יותר להחצין מאפיינים של הצלחה ולטשטש סימנים של תבוסה. לא רק הגיל הצעיר שלהם, גם הידיעה שהתכנסנו כדי לחטט בכאב משותף, מפעילה אצל ינאי רוט (18 וחצי), אבתם אגיגו (עולה לי"ב, 17 וחצי) וטל אלוש (עולה לי"ב, 17) אינסטינקט בריא של רתיעה. הם יודעים לזהות זיוף מקילומטרים, מתרגלים מגיל אפס קולטני ריח של רחמים המופצים ממי שבאים איתם במגע. חשדנים ונבוכים הם יושבים סביב השולחן הארוך ומחליפים בניהם מבטים של "מה זאתי רוצה ממני עכשיו".

השיחה מתקדמת באיטיות, אין קיצורי דרך במפגשים שבהם צד אחד מגרד מבפנים את דופנות ליבו, והצד השני מלקט בזהירות פירורי כאב שהתפזרו מסביב. אני מסבירה שרציתי לשמוע מהם על עולמו של המתבגר שחי במחסור כלכלי, עוקפת בזהירות ביטויים שרומזים לעוני, ונוחתת לקרקע המציאות שבה הם ואני צריכים לדבר על פיל אפור שניצב בינינו. ברור לי ששאלות ישירות לא באות בחשבון, לא כשבתודעה שלהם צרובים היטב הורים וחברים וגם סתם אנשים שהם לא מכירים, ותיכף יקראו בעניין משהו שאולי לא ביררו לעצמם עד הסוף. אז אני מנסה את הדבר שתמיד עובד.

כשהייתי ילדה קנו לנו בגדים פעם בשנה, אני מספרת להם. אמא שלי הייתה נוסעת לתל־אביב ועושה קנייה מרוכזת. לא תמיד קיבלתי בגדים חדשים, אני ממשיכה לשתף אותם בחוויות הילדות שלי, הרבה פעמים עברו אליי הבגדים של אחותי הגדולה. אני לא רוצה שתדברו איתי על מקרר ריק, אני מסבירה בתחילת הראיון, חשבתי שנדבר על הצרכים שלכם שלא יכולים להתמלא בגלל המצב הכלכלי של ההורים. אני זוכרת איך הרגשתי כילדה, את לא יכולה להגיד בקול משהו שנורא כואב לך למרות שאת יודעת בדיוק מהו.

"ואמרת להם משהו על זה? דיברת איתם?" שואל אותי ינאי רוט.

לא. הבנתי לבד שאי־אפשר. היינו כבר ארבעה אחים והחמישי בדרך. אף אחד לא היה צריך להסביר לי שבבית כזה חייב להיות סדר עדיפויות ברור שבו הבגדים החדשים של מספר נדחקים לתחתית הרשימה. בזמן אמת לא הרגשתי נורא, ואפילו חיכיתי שחלק מהבגדים כבר יעברו אליי, אבל היום אני מבינה כמה זה עדיין הולך איתי".

"כשהייתי בכיתה ו' ילדים התחילו לחגוג בר מצוות", מספר רוט, "בהתחלה לא הייתי הולך, ידעתי שאני לא יכול לשים 50 שקל על מתנה. אמא מגדלת אותי ואת אחי הקטן, מבשלת בבית לקייטרינג שלה ועושה דוגסיטר. הבנתי שאין מצב שאני מפיל עליה גם את ההוצאה הזאת. כשאתה ילד, אתה נורא תלוי בהורים, אז אתה מסתדר. כשאתה מתחיל להתבגר, מתחילים הצרכים שמעבר, ואתה נאלץ להתמודד. ככה היה עם הבר מצוות. כל זמן שלא הלכתי לא ידעתי מה אני מפסיד. כשלחבר הכי טוב שלי הייתה בר מצווה, הרגשתי נוח לבקש מאמא 50 שקל, אבל אחר כך הייתי צריך להיות מחושב ולפעמים לוותר על המסיבה. אני זוכר שלקראת סוף תקופת הבר מצוות הייתה מסיבה שממש רציתי להיות בה ולא היה לי כסף, אז הלכתי ולא שמתי מתנה בכניסה. זאת הייתה תחושה לא נעימה".

כבולים לקו העוני

רוט מזכרון־יעקב, אגיגו מראש־העין ואלוש מבאר־שבע — כמו מאות אלפי בני נוער בישראל החלו לעבוד בגיל צעיר מהמותר בחוק. אצל כל השלושה היה זה רגע של מפנה יחסי לעומת השנים הראשונות שבהן היו כבולים לקו העוני, כשעדיין לא יכלו להרוויח כסף משלהם. עד אז התמודדו עם מערכת שלא בנויה להבחין במצוקות של ילדים כמוהם.

את רוט, שהתגלה ככישרון בכדורגל בסוף כיתה ו', זה דווקא דירבן לחשוב על פתרונות מעשיים: "באיזשהו שלב התחלתי להגיע למתנ"ס לשחק כי שמעתי שיש שם מאמן, דורון פטשניק, ששווה להתאמן אצלו. הרגשתי מעולה, האימונים היו בחינם, עד שיום אחד המאמן הודיע שמשבוע הבא צריך להירשם בצורה מסודרת ושזה עולה 300 שקל לחודש. מאותו היום הפסקתי להגיע, אפילו לא חשבתי לדבר על זה עם אמא כי ידעתי שנכנסת רק משכורת אחת ודמי מזונות. אחרי שני אימונים שלא הגעתי אליהם, המאמן שלח לי הודעה, 'בוא לאימונים, הקבוצה צריכה אותך'. הרגשתי שהפידבק הזה גורם לי לרצות להגיע למרות הקושי, אז הלכתי לאימון. כשחזרתי הביתה, סיפרתי לאמא על האימונים. הצעתי לה שאולי תפנה לרווחה ותבקש עזרה. אמא דיברה עם המאמן ועם הרווחה והם סידרו את זה. גם כשעברתי לשחק בשפיה בבית ספר לכדורגל בחסות מכבי חיפה והמאמן היה אוסף אותי מהבית, הם המשיכו לעזור".

למי שמתאמן בקבוצת כדורגל יש המון הוצאות.

"בשנה הראשונה חיכיתי חודש וחצי למדים עד שהתשלום הועבר מהרווחה לקבוצה. לא היה נעים לשחק ככה כשכולם כבר לובשים את מדי הקבוצה. בשנה השנייה כבר חסכתי ממה שסבתא נתנה לי וקניתי את המדים בתחילת השנה עם כולם. בכיתה ח' כבר היה לי מספיק כד לקנות גרביים של נייקי וכדורגל משלי".

רוט, שהמשיך לשחק באופן מקצועי כמעט עד סוף התיכון, פרש אחרי שהרגיש שזה לא הכיוון שלו בחיים: "בכל הקבוצות שהגעתי אליהן קיבלתי תמיכה מלאה, אם זה בתשלומים שוויתרו לי עליהם ואם בבדיקות רפואיות. במהלך הדרך הבנתי שכדורגל בשבילי הוא יותר תחביב ממקצוע, שאני רוצה שירות משמעותי בצבא, ושהרבה יותר מעניין אותי לצאת לשנת שירות ולתרום לחברה".

בימים אלו רוט מסיים שנת שירות במסגרת גרעין פנימיות של הצופים בפתח־תקווה, חולק דירה עם חברים וממתין לתשובות מהגיבוש שעשה לקראת קורס טיס.

אני לא מופתעת שאתה הגזבר של הקומונה.

"למה?"

מגיל צעיר אתה קובע סדרי עדיפויות, ומתנהל רק לפי מה שיש.

"זה טבעי לי. מאז שאני זוכר את עצמי עבדתי. חילקתי פלאיירים, שטפתי כלים, מילצרתי, עבדתי במאפייה, בנגריה בתוך הפנימייה. ב־י"א וב־י"ב כבר יכולתי לקחת יותר משמרות, אז הרווחתי די הרבה. 90% מהחברים שלי עבדו, ככה שלא הייתי יוצא דופן".

קנאה זה רגש שאני זוכרת מהילדות. ילדים מקנאים כל הזמן, גם אלו שיש להם וגם אלו שאין להם. זוכרים רגע כזה?

"בטח שזוכר", אומר טל אלוש. "היה איתי בגן ילד עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני. קראו לו ואדים, ושנאתי אותו כי הוא היה כל כך יפה, וביום ההולדת קיבל מאבא שלו מטוס צעצוע ענק. קינאתי בו כי ידעתי שאין לי כזה, וגם לא יהיה. הקנאה הופכת גם לכעס וגם לבושה ואז לדיכאון, משהו שקורע את הלב כל הזמן. הבושה היא כי לך אין ולאחרים יש. הכעס הוא על עצמי, כי הרגשתי שאני לא יכול לעשות כלום. בתור ילד אתה כל הזמן כועס שאין לך, אבל לא יכול להגיד כלום לאף אחד אז הייתי אומר רק לעצמי".

מה סיפרת לאמא?

"כלום. אמא עוד עבדה במפעל באותה תקופה, היא פירנסה אותנו לבד, אני הצעיר מחמישה אחים. לפני שנתיים היא נפטרה אחרי שנים של מחלה שבהן לא יכלה לעבוד. בכיתה א' אהבתי ללכת לבית הספר, אבל כשהייתי חוזר, הייתי צריך לחכות שעות שאמא תחזור מהעבודה. לא נתנו לי מפתח כי הייתי קטן ופחדו שמישהו יבוא ויגנוב לי אותו. לא סיפרתי לאף אחד, עד היום אני לא ממש מסוגל לדבר על זה. אמא רצתה לדבר עם מישהו מבית הספר, לבקש עזרה, אבל אני לא הסכמתי. פעם אחת דיברו איתנו בכיתה על תשלומים, והתחלתי לבכות כי ידעתי שאין. חזרתי הביתה ושטפתי את הפנים כדי שאמא לא תראה. לא רציתי לצער אותה. לפני אסיפות הורים הייתי אומר שאמא לא תוכל להגיע למרות שאולי כן יכלה. לא רציתי שהיא תדע שאני מנסה להתמודד בכוחות עצמי. כשלא היו לי כלי כתיבה, ניסיתי להשיג מאחרים, ורק שהמורה שמה לב שאני לא כותב בכיתה, היא הבינה שזה בגלל שלא היה לי. כשילדים היו מכנים אותי בכל מיני שמות, הייתי רואה שחור בעיניים ומתעצבן מהר".

בכיתה ג' הועבר אלוש לבית ספר אחר, ומצבו השתפר מעט. השתיקה שגזר על עצמו הופרה לעיתים רחוקות כשפגש מבוגר ערני ורגיש מהרגיל. המורה לספורט בכיתה ד', שהציע לו להצטרף לקבוצת הכדורגל ושמע ממנו לראשונה על הבדידות, המחנכת בכיתה ט' שעודדה אותו להצטרף לפעילות חברתית בוועדות כי הכירה את אמא שלו וידעה על מצבה: "היא הבינה את הצער שלי. בכיתה היא הושיבה אותי קדימה בשולחן הראשון, שיבצה אותי לוועדות ועשתה דברים כדי לשמח אותי. אמא התחילה לחייך כשראתה שאני מתחיל להתאמץ להצליח".

רצית לשמח את אמא?

"ברור. כשנכשלתי, היא הייתה מרימה אותי, אומרת לי, 'אני מאמינה בך, אל תתייאש'. לפני מבחן המיצ"ב בכיתה ח' היא ממש עודדה אותי ואיחלה לי בהצלחה. אחרי המבחן הלכתי אליה לבית החולים וכבר ידעתי את הציון שלי. עשיתי לה הצגה שלא ידעתי כלום, והיה ממש גרוע, ואז הוצאתי את המבחן מהתיק והראיתי לה שקיבלתי 87. היא הייתה מאושרת ואמרה, 'עשית לי את היום, אני כל כך גאה בך', הראתה לאחיות ולחולים את המבחן. התחלתי להסמיק, אבל זה היה כל כך מרגש".

שהטיולים יחכו

באחד הערבים האחרונים של החופש הגדול, בין כיתה ז' ל־ח', ישבו אבתם אגיגו וחברותיה ודיברו על שנת הלימודים הקרובה. כולן תלמידות אולפנה בראש־העין שאמנם נחשבת לתיכון עירוני, אך הוריהן נדרשים לשלם יותר מ־2,000 שקלים לשנה. "כולנו מכירות את המצב הכלכלי אחת אצל השנייה, ויודעות ש־2200 שקלים - לא כולל מחברות, ספרי לימוד וכלי כתיבה - לא באים להורים בקלות", אומרת אגיגו. "אבא שלי עובד במפעל ואמא בניקיון, אנחנו חמישה אחים, אז ברור שזו הוצאה כבדה".

הוריה עלו ב־2005 מאתיופיה, הגיעו לראש־העין והחלו לעבוד: "הם עושים הכל כדי לא להחסיר מאיתנו דבר. אבא לא מוכן לראות בהוצאה על לימודים משהו בעייתי, ולכן אפילו לא ביקש הנחה כשרשם אותי בתחילת כיתה ז', למרות שבאותה שנה היו לו גם תשלומים לבית הספר של אחי הגדול וגם תשלומי צהרונים על האחים הקטנים. באותו ערב דיברנו כל החברות, והסכמנו על זה שלא הגיוני שההורים ישלמו עלינו סכום כל כך גדול על לימודי חובה, והחלטנו לדבר על זה עם המנהלת".

היא בייביסיטרית מומחית ובעלת ניסיון בהשגחה על ילדים מאז החופש הגדול ההוא בין ז' ל־ח': "אבא לא מרשה לי לעבוד תוך כדי הלימודים כי צוברים עייפות ומתחילים פערים בחומר הלימוד, אז אני עובדת רק בחופשים. בהתחלה רק בייביסיטר, ועכשיו גם בקייטנות ובצהרונים. בבית ספר אני במגמת פסיכולוגיה התפתחותית, ואני מתה על תינוקות וילדים אז הכל די הסתדר" היא מחייכת. "הכסף מספיק לי לשמונה־תשעה חודשים, ואני משתדלת להחזיק מעמד איתו עד החופש הבא".

את שנת הלימודים של כיתה ח' אכן פתחה אגיגו עם חברותיה בדיוק לפי התוכנית: "ניגשנו למנהלת ביום הראשון, ביקשנו לדבר איתה על נושא התשלומים. לאבא לא סיפרתי שאני הולכת לדבר איתה, למה להטריח אותו ולגרום לו להפסיד יום עבודה? בהתחלה היא לא רצתה לדבר איתנו. היא אמרה, 'אני לא מדברת עם ילדים על כסף, רק עם ההורים', אבל התעקשנו. כשאני מרגישה שאני צודקת, קל לי לעמוד על שלי. אני כילדה יודעת מה המצב בבית, אז למה לא לדבר איתי על זה?".

איך אבא הגיב על השיחה עם המנהלת?

"הוא קיבל מכתב מבית ספר עם הודעה על פטור מתשלום. בהתחלה הוא קצת כעס, כי הוא לא שש לדבר איתנו, הילדים, על תשלומים - לא משנה איזה, אבל עבר לו".

מה לגבי כל מה שמסביב לתשלומי הורים לבית הספר? שיעורים פרטיים למשל?

"הייתה תקופה קצרה שהיה לי מורה פרטי למתמטיקה, אבל קשה לשלם 150 שקל לשיעור לאורך זמן. אם יש צורך דחוף, ההורים יעשו מאמץ, אבל גיליתי שפשוט אין צורך. אפשר להסתדר בעזרת חונכת מבית ספר, ובעיקר בעזרת חברות טובות. אנחנו לומדות יחד, ובכל פעם יש מישהי אחרת שטובה יותר במקצוע מסוים, אז היא מובילה את הלימוד. זה הופך את הלמידה להרבה יותר כיפית".

טיולים? השנה הייתה הנסיעה לפולין.

"כעיקרון, ההורים אף פעם לא יגידו לי 'אל תצאי לטיול הזה' או 'אל תצאי לפעילות הזאת', להפך. הם תמיד יגידו לי 'אנחנו נסתדר', אבל על הנסיעה לפולין ויתרתי. זה היה שילוב של חשש מהחוויה עם הקושי לשלם. הציעו לי מלגה של 3,000 שקל שזה יפה, אבל מאיפה מביאים 2,500 שקל נוספים?".

בגדים מבנות הדוד

הם נפגשו לראשונה ב"נוער לתת" - תנועת הנוער של הארגון (ראו מסגרת) שבה הם פעילים, מכירים היטב כבר מספר שנים, אבל מעולם לא דיברו זה עם זה על מה שהביא אותם לשם. הפעילות השוטפת בתנועה, העיסוק בהדרכה, במיזמים של התנדבות ובטיולים, מילאו אצלם את המאגרים הפנימיים של ההערכה העצמית. שעתיים לתוך השיחה, הם כבר משוחררים יותר, דוהרים קדימה.

לשלושתכם יש טלפונים ניידים, פרופיל אינסטגרם ודף פייסבוק. איך עומדים כלכלית בקנייה של מכשיר די הכרחי לחיים?

"בסוף היסודי היה לי מכשיר מצ'וקמק, נוקיה ישן", אומרת אגיגו. "כשהגעתי לחטיבה ראיתי שלרוב הבנות יש סמארטפון, ובסוף כיתה ז' התחלתי לעשות בייביסיטרים וקניתי מכשיר קטן - לא הכי מתקדם. אין שום היגיון שההורים יממנו לי הוצאה כזאת בזמן שיש בבית אחים קטנים והוצאות חשובות יותר. אותו דבר עם בגדים. אם אין, אז מתפשרים ולא קונים בקניון, או שאני מקבלת מבנות דודות".

ינאי?

"את הנייד הראשון אמא קנתה לי, אבל אני מאבד סדרתי, אז אחרי הפעם הראשונה שהוא אבד, קניתי מהכסף שלי. היו תקופות שהסתובבתי בלי מכשיר כי או שהרסתי או שאיבדתי אותו, והייתי צריך לחסוך כדי לקנות חדש. ככה הסתדרתי תמיד - עבדתי ושמתי את המזומן בארון בשאיפה שתמיד יהיו שם בין 100 ל־500 שקלים. היה לי כלל שהייתי קטן, שאם יש 100 עגול אני שם בקופסה ולא נוגע".

שלושתכם לא נסעתם לחו"ל, כמה זה חסר לכם?

רוט: "לא חסר לי. זה לא שנסעתי כל הילדות עם המשפחה לחו"ל ועכשיו אין לי את זה, אני רגיל. חברים שלי נסעו יחד לזקינטוס לא מזמן, אבל כיום יש לי כבר תודעה של בוגר שעושה חשבון של 'מה אני יכול לעשות עם 200 שקלים שמשתלם יותר מאשר לנסוע לשם ולהוציא הכל על אלכוהול ומסיבות'".

ומה אתה יכול לעשות עם 200 שקל?

"לשים תיק על הגב, לנסוע לשבועיים לכל מיני חברים, למלא את הרב קו ולקנות לי בדרך פיתה עם שניצל או שווארמה אם מתחשק לי. מת על הטיולים האלו, מגיע לכל מיני פינות בארץ. זה כיף לטייל ככה כשאתה יודע שיש לך בתיק עכשיו 500 שקל שיספיקו לך לטיול כזה ארוך".

אגיגו: "עכשיו אצלי על הפרק אייפון ורישיון נהיגה. עבדתי כל החופש וחסכתי כסף להתחיל אתו לימודי נהיגה. נסיעות לחו"ל כרגע זה ממש לא דחוף לי".

רוט: "רישיון? בין השנת שירות לגיוס, אני נוסע למשפחה שלי בדרום. לדוד שלי יש חבר מורה לנהיגה, אז אקח אצלו שיעורים ותוך כדי אעשה בייביסיטר לבני דודים שלי".

טל, מה הכי חסר לך?

"אמא שלי. ילד לא באמת צריך שום דבר חוץ מאשר חיבוק של חום ואהבה. אל תביא לו מטוס חדש, תן לו יחס. את שואלת מה חסר לי היום ואני אומר לך חד משמעית - אותה בעיקר. היא והחיוך המקסים שלה. שתשים עליי שמיכה כשקר לי כמו פעם שנרדמתי בסלון ולא רציתי שהיא תיתן לי את השמיכה שלה כי היה קר. תוך כדי שינה הרגשתי איך היא מתעוררת בשקט ושמה עליי את השמיכה. היא דאגה שיהיה לי חם. אם היית רואה אותה פעם אחת מחייכת, היית מבינה על מה אני מדבר". •

לתת תקווה לחלשים

חברי ארגון "נוער לתת", נרתמים כדי לעזור לאוכלוסיות המוחלשות

מאות אלפי ילדים במצוקה ובני נוער בסיכון פתחו את שנת הלימודים הנוכחית בלי תקווה. לרבים מהם אין את הציוד הנדרש לבית הספר, הם יישלחו ללימודים בלי כריך ולא תחכה להם ארוחה חמה כשיחזרו הביתה. לבני הנוער האלה לא תהיה גם את התמיכה ההורית שיזדקקו לה. הם לא יוכלו למצות את כישוריהם, לא ילכו לחוגים, לתנועה או לארגון נוער, ולא יקבלו מורים פרטיים כדי לקבל הזדמנות שווה כמו חבריהם. אף שברור לכולם שילדים ובני נוער הם עתיד החברה הישראלית, כשיש 800 אלף (לפי הביטוח הלאומי) או מיליון ילדים עניים (לפי המדד הרב ממדי של "לתת"), המשמעות היא שממשלות ישראל מפקירות אותם.

ארגון "נוער לתת", במסגרתו פועלים טל אלוש, ינאי רוט ואבתם אגיגו, נותן מענה לאותם נערים ונערות ומאפשר להם לעבור מסע חינוכי — מכיתה ז' עד י"ב. 2,500 חניכים מעשרות יישובים מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל, יהודים ולא יהודים, נפגשים פעמיים בשבוע ומתמקדים במשימה אחת: עשיית טוב. הם פועלים ב־150 קבוצות ברחבי הארץ, מאתרים צרכים חברתיים ויוזמים פרויקטים למען אוכלוסיות מוחלשות. מסלול ההכשרה כולל שנת התנדבות, מעורבות, יזמות ומנהיגות, ומעודד את המתאימים ביותר לצאת לקורס הדרכה ולהוביל קבוצת חניכים.

 

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות