השבוע, אחות גדולה ומודאגת פרסמה פוסט ברשתות החברתיות בו היא מציגה את אחותה - קארין, בת התשע. קארין היא ילדה מלאה, אפשר גם להגיד - שמנה (כי המילה הזאת בסך הכל מתארת מצב נתון, זו לא קללה!), שחברותיה לכיתה מתעללות בה ומציקות לה בגלל משקלה. נכון, קארין היא ממש לא הילדה היחידה עם עודף משקל ובטח לא הילדה היחידה שסובלת מבחינה חברתית בבית הספר. אבל קארין היא שופר, שופר לבעיה חברתית שרק הולכת וגדלה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• בסולם בילי אייליש: עד כמה אתם אפלים?
• ראיון ווטסאפ: הנערים שמתנדבים עם רובוטים
• אסור לדוג על ג'ירפה: החוקים המוזרים מרחבי העולם

החברה שלנו נעה לעבר כאוס, פילוג ומלחמת אחים. הפכנו לחברה שמקדשת את החיצוניות (ו"תודה" לאינסטגרם על כך), אגואיסטית, לא רואה את האחר, לא מכבדת את השונה ובלי טיפת חמלה. הרי, בסופו של דבר אף אחד מאיתנו לא דומה לאף אחד אחר, כל אחד הוא באמת מיוחד (זה לא סתם מופיע בשיר של "גאליס"). אנחנו צריכים לשמוח שלא כולנו יצאנו אותו הדבר ומאותו "פס ייצור". השוני, זה מה שמאפיין אותנו, מייחד אותנו, עושה אותנו למי שאנחנו. 

אף אחד לא מושלם. יש אנשים גבוהים ויש נמוכים, יש שמנים ויש רזים, יש בהירים ויש כהים, יש סטרייטים ויש כאלו שלא וכו' וכו' וכו'... להציק או להתעמר בילד או ילדה בגלל מראה חיצוני או תכונה מסויימת, זו פעולה של חוסר כבוד. חוסר כבוד לאחר, חוסר כבוד לאדם ולמעשה - אפילו חוסר כבוד לעצמנו. כי אם לא נכבד את האחר, לא נגלה חמלה ואכפתיות לאחר - מה זה אומר עלינו? האם בבוא היום נצליח לגלות חמלה כלפי עצמנו? האם נצליח לאהוב את עצמנו באמת אם אנחנו לא מסוגלים לאהוב את האחר? 

יש משפט שאומר שבשביל כבוד צריך לעבוד. כולנו רוצים להיות אהובים, מקובלים ועם מלא עוקבים באינסטגרם. כולנו רוצים כבוד. כולנו רוצים לחיות בכבוד, ללמוד בכבוד ולהתקיים בכבוד. אף אד לא רוצה לגלות בוקר אחד שפתאום עושים עליו חרם או שחבורה כזאת או אחרת החליטה להציק לו.  אז למה להיות בצד השני - למה להציק לאנשים אחרים? מה זה נותן? הרי לא באמת תזכו לכבוד, זה לא כבוד אמיתי. אתם "תזכו" רק בתחושת עליונות, בתחושת ניצחון, ברגעי צחוק - אבל למעשה הכל בא כדי להסתיר חוסר ביטחון שלפעמים פשוט הופך לרוע. ככה לא משיגים כבוד ואהבה מהסביבה. על ידי חמלה, הדדיות ואפתיות - תזכו לכבוד.

© fotolia

פעם הבאה, שאתם רק חושבים על לצחוק על מישהו, ולא משנה מה הסיבה, או בוחרים לעשות חרם, או אפילו רק סתם ללעוג לאחר. תעצרו ותחשבו - האם זה באמת המעשה הנכון? האם זאת באמת הדרך שאנחנו רוצים לבחור בה? האם אנחנו רוצים כבוד מזוייף ולא אמיתי? או שמא נרצה לשמש דוגמא טובה, להפגין חמלה ואהבת חינם ועזרה לזולת ואז לזכות לא רק בכבוד, אלא גם בהרגשה טובה.

בדיוק הבוקר קראתי פוסט נוסף, הפעם מהכיוון ההפוך. כותב הפוסט תיאר סיטואציה, שלצערנו רובנו נחשפנו אליה. הוא כתב שבזמן שחיכה לתורה בקופה בסופר, אדם מבוגר לפניו ביקש לקנות שלושה מצרכים בסיסיים אך לא היה ברשותו מספיק כסף. בעוד כותב הפוסט התלבט אם ואיך להציע לאותו אדם עזרה, בחור צעיר מלא פירסינגים וקעקועים, ביקש מהאדם המבוגר "לעשות לו את היום" ושייתן לו לשלם עבור המצרכים. כותב הפוסט לא האמין. לא האמין שאדם מקועקע ומלא פירסינגים יכול לעשות כזה מעשה טוב. וזה היה השיעור שלו לחיים - סטיגמות, הן רק סטיגמות, אנחנו לא באמת יודעים מי האדם שעומד מולנו, מה האופי שלו, הרגשות והמחשבות שלו. אנחנו לא יכולים לשפוט אופי של בן אדם לפי המראה החיצוני שלו. כך גם קארן - אנחנו לא יודעים איזו ילדה מסתתרת מתחת לעודף המשקל. 

אז בפעם הבאה שאתם מתמלאים בדעות קדומות וסטיגמות. עצרו רגע וחשבו על קארין, על הבחור מהסופר ועליכם - אילו סטיגמות הדביקו לכם שלא היו נכונות רק בגלל המראה החיצוני שלכם? האם אתם רוצים לעשות בדיוק את אותו הדבר לאחרים? זה הזמן להתחיל להפגין אהבת חינם, לפני שיהיה פה כאוס גדול.