אני אלעד, בן 16 ויש לי CP. לא, לא מדובר באפליקציה חדשה, אלא בשם של מגבלה מוטורית שנובעת משיתוק. אני לא מכיר משהו אחר, זה חלק ממני, ממי שאני. כמו שאנשים נולדים עם שיער מתולתל או חלק, עיניים חומות או כחולות, אני נולדתי עם CP  בעקבות סיבוך בלידה ואף פעם לא חייתי ללא שום מגבלה בתנועה שלי, למרות שתמיד תהיתי איך זה יהיה. ביום יום שלי אני מתמודד עם אתגרים שלרוב הנערים נראים מאד פשוטים. תנועת החלק הימני בגוף שלי מוגבלת, אבל רמת המגבלה נחשבת קלה. בהתחלה חשבתי שזה אבוד, שאחיה ככה תמיד ופשוט אצטרך להתרגל וללמוד לחיות עם זה. יכולתי בקלות לוותר לעצמי, אבל בזכות המלצות הרופאים וההורים שלי שכן נתנו לי תקווה וגרמו לי להאמין שאני יכול להילחם בחולשה שלי, הבנתי שאני יכול לעבוד על הצד הפגוע, לגרות ולחזק את השרירים החלשים כדי שאוכל להקל על חיי ככל שאפשר. 

• עוד בערוץ המגזין של פרוגי:
  מרימים: המשפטים שיעוררו בכם השראה לחיים
• לקראת החורף: תרופות סבתא עם שמן זית
• מעורר השראה: בן ה/12 שהקים ארגון למען מחוסרי הבית

כדי שזה יקרה, הייתי צריך למצוא מסגרת שבה אוכל להתאמן בצורה שמתאימה לי, ולאחר חיפושים רבים הגעתי למרכז דניאל לחתירה בתל אביב. אחרי שניסיתי כבר שיקום באמצעות שחייה והידרותרפיה חיפשנו מקום חדש שיאפשר את חיזוק הצד החלש שלי וכשראיתי את הסירות המוצבות במרכז האגם ידעתי שהגעתי למקום הנכון. 

22415bf6d6a13 © צילום פרטי, באדיבות יחסי ציבור

ככה הצטרפתי לפני כשנתיים לקבוצת הנוער לחתירה אקדמית במרכז. במהלך האימונים הרגשתי ממש איך החתירה מפעילה ומחזקת אצלי גם ידיים וגם רגליים ואיך הנקודות החלשות אצלי, כמו גם החזקות, צוברות כוח ומתחזקות עוד יותר. ברור שחששתי בהתחלה, כמו שנוהגים לחשוש לפני כל דבר חדש כמעט. בכל זאת, זה לא ספורט נפוץ ומוכר כל כך בארץ כמו כדורגל או כדורסל ולכן לא ידעתי ממש לקראת מה אני בא. אבל גיליתי שאני נהנה מאד מהזמן במרכז, מהשיעורים, החוויות ואנשים שאני פוגש, אגב, רובם חותרים בריאים לחלוטין. באימונים אני מפעיל 95% משרירי הגוף, יותר מבכל מכון כושר, ועובד על פיתוח כוח סיבולת וחיטוב בו זמנית. זה ספורט אולימפי שדורש גם טכניקה וגם ריכוז ודיוק ויש בו משהו חוויתי שאני לא זוכר משום ספורט אחר שראיתי או עשיתי. 

בכל זאת, לא תמיד הכול מעולה, ולפעמים אני נזכר בשונות שלי אל מול החברים מהקבוצה או שאני מרגיש את המגבלה פוגעת לי בפעולה הכי בסיסית וזה מתסכל, אבל למזלי אבא שלי שם כדי לעודד ולחזק ולתת לי מוטיבציה להמשיך בספורט ולהתמיד, ומזכיר לי כמה ההנאה בסופו של דבר גוברת על הקושי, מה שבאמת נכון. אז אני לא נכנע לעצמי, וזה לא קל לפעמים, לפתח משמעת עצמית, להגיע עצמאית לאימונים ישר מהבית ספר בלי ליווי ולהתמסר לשגרה הזאת. אני מתמודד עם הפחדים שלי, מגיע לתחרויות שקודם התחמקתי מהן ואפילו מתחיל לאהוב להתחרות.

© צילום פרטי, באדיבות יחסי ציבור

לכל המאמצים שלי בסוף יש גם תוצאה וזה הכי כיף, להרגיש את השיפור המשמעותי שחל אצלי גם בתנועה וגם בהרגשה. היום אני גם מתנדב בליווי קבוצת החותרים על הרצף האוטיסטי במרכז, וזוכה להיות גם בצד שנותן עזרה וליווי ולא רק בצד המקבל אותם. בזכות הפידבקים שאני מקבל בזמן הליווי והחברים בקבוצה בה אני מתאמן אני מוצא את הכוחות להגיע כל פעם מחדש. האימונים הפכו אותי ליותר בנוי פיזית וגם נפשית ונתנו לי יותר בטחון. ועדיין אני לא אומר שארצה להיות ספורטאי גדול בעתיד, אולי, אני עוד לא יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, אבל מה שבטוח, היום אני יודע שאני יכול.