עד לפני שלושה חודשים הייתי ילדה רגילה. בדיוק כמוכם. הלכתי לבית הספר כמו כולם, יצאתי עם חברים וחברות כמו כולם והשקעתי בעצמי, במי שאני ובמה שאני, ממש כמו כולם. 

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

•  נוער בוחר שינוי: המכינה שיצרה שיר נגד בחירות נוספות
• עוצרים: בני הנוער מוחים על סבב הבחירות השלישי
• ראיון ווטסאפ: הספורטאיות המבטיחות על הפרוייקט החדש

ואז, ביום בהיר אחד התהפך העולם. גוש חשוד, מיליון מחשבות, המון חששות ואבחנה חד משמעית אחת: הודג'קין לימפומה. יש לי סרטן. למרות שאני מכירה את המחלה הזאת מהבית והסביבה, השוק היה גדול. מה לי, בשיא החיים והפריחה, ולמחלה הזאת? אני רוצה להתעסק בבגרויות, בחברות, בנסיעות ובטיולים. לא בזריקות, לא בטיפולים, לא אשפוזים. מהר מאוד תפסתי את עצמי מול המראה והודעתי לעצמי ולסרטן: המחלה לא תנצח אותי. היא לא תנצח את הגוף שלי, ובטח שלא תנצח את הנפש שלי. אני חזקה יותר. אני אצא המנצחת. אני נועה הורן ושום דבר לא יעצור אותי.

אז מיד עם תחילת הטיפולים פתחתי עמוד אינסטגרם תחת השם F_U_CANCER.  הרגשתי שזאת לחימה שאני לא אשאיר לעצמי. שכולם ייראו. כי כשמתמודדים לבד, כשמפחדים מהסרטן, כשנותנים לו כבוד – הוא חזק ומפחיד. אבל כשמצלמים אותו, צוחקים איתו ועליו, הוא פתאום משהו אחר. אפשרי. כזה שאפשר וצריך להתמודד איתו ואני כאן להתמודד. אני כאן לנצח!

בתוך ימים ספורים היו כבר מאות עוקבים. הרבה חברים, אבל לדעתי, בעיקר כאלה שרצו גם הם להגיד למחלה הזאת שתלך לאלף עזאזל. צילמתי לשם המון. כל טיפול לווה בסטוריז, לפעמים גם פוסטים והתגובות היו מדהימות. מדובר בסרטן, כן? אבל אנשים אשכרה צחקו והצחיקו חזרה.

אלא שאז השיער התחיל לנשור. צילמתי גוש אדיר של שיער שנשר לי ופתאום אין צחוקים, אין בדיחות. פתאום הדאחקות הפכו לחיבוקים. משהו בשיער גרם לעוקבים הנהדרים שלי ובעיקר לי לתת לרגש להשתלט.

פה לא אספר איך צחקתי לסרטן בפנים. גם לא שלא הפריע לי לאבד את השיער. האמת היא שהיה לי שיער מהמם ומושקע שאהבתי מאוד. כזה שגרף מחמאות גם מאנשים זרים, כזה שגרם לי להרגיש יפיפה אמתית, כזה שכשהתחיל לנשור, הרגשתי שלוקח איתו גם חלק מהיופי שלי. חלק מהכוח שלי. חלק מנועה.

למעשה, בכל הכנות, כשסיפרו לי שזה סרטן לא בכיתי. אבל כשסיפרו לי שאאבד את השיער התפרקתי. נקודת השבירה הראשונה שלי. אז כשהשיער החל לנשור אותו פחד ראשוני הדביק את הפער. פתאום החלתי לבכות בבית. האמנתי ששום כאב לא יכול להשתוות ללהיות קירחת. 

אלא שאז שוב העיניים שלי פגשו את המבואה במראה. אותה נועה, שיער הרבה יותר דליל ועיניים נפוחות מדמעות אבל אותה נועה. חייכתי לעצמי ונזכרתי במטרה. 

כבר למחרת עשיתי קרחת. לא העזתי להסתכל במראה בזמן שגזזו לי את השיער. הרמתי את העיניים בפחד לאבא שלי שהיה איתי והוא, שכל כך פחדתי שישבר, חייך אלי ואמר שאני נראית כמו התינוקת שהייתי. שמתי על עצמי מטפחת ומיהרתי לאוטו אבל אבא בשלו, מגניב אלי מבטים מחוייכים ואמר לי "זאת את, התינוקת היפה שלי. אותה נועה, רק בתינוקת". כשהוא אמר לי להצטלם ולהעלות לאינסטגרם החלטתי לאזור את האומץ ולהסתכל. וואלה, זה באמת לא נורא. התמונה עלתה לעמוד הסרטן שלי והתגובות היו מדהימות. אני עדיין אני. עוד ניצחון גדול עליו.

אבל החיים, כמו שכולנו יודעים, הם לא ברשתות החברתיות. ובזמן שבאינסטגרם קיבלתי לייקים ותגובות אוהבות, ברחוב ספגתי מבטים. מלא מהם. לחשושים, רחמים, הצבעות, מה לא. באינסטגרם הייתי החזקה, בפנים הייתי אותה הנועה, אבל בחוץ? בחוץ הייתי חולת סרטן. והאנשים הם לא רעים, הם לא מכוונים לפגוע, אני יודעת, אבל הם פגעו. הרגשתי כמו סרטן מהלך. כמו מסכנה ששואבת רחמים. סליחה, אבל לא תודה. אני נועה, לא סרטן. אני נועה, ולא צריכה רחמים ולא צריכה להתבייש.

ואז הפאה נכנסה לחיי. פאה יפהפיה ואיכותית שנראית כמו השיער הטבעי שלי ומאז אף אחד לא מסתכל עלי ברחמים, לא מתלחששים או נמנעים. לא קמים בשבילי או מפנים לי את הדרך או מתרחקים ממני או זורקים לי הערות.

בזכות הפאה חזרה גם הנועה של הבחוץ. זאת שנמנעה מלצאת עם חברות או עם המשפחה. בזכות הפאה השבתי לעצמי את כל העוצמה שלי. 

אני נועה הורן, אני ב 18.5 ויש לי הודג'קינס לימפומה ואני לא מתביישת בזה. אני גם לא רוצה שבנות אחרות יתביישו בזה. לא רוצה שיסתכלו עלינו ברחוב וגם לא רוצה שירחמו עלינו. אני רוצה להיות ילדה רגילה.

בחודש ינואר (1-7) ייערך קמפיין "צמה של עוצמה" של עמותת זכרון מנחם ומותג השיער פנטן. המטרה שלו היא להתרים כמה שיותר צמות בנות 30 ס"מ עבור נשים, צעירות וילדות חולות סרטן.

תקשיבו לאחת שלא מוותרת בקלות, הצמה שלכן/ם היא העוצמה שלנו. אם אתם יכולים, בואו לתרום. זה באמת משנה חיים.

רוצות/ים לתרום? כנסו לאתר זכרון מנחם