טור אישי: מישהו יכול לעזור לי לסחוב את זיכרון השואה?
"מכירים חמישה בני נוער שאכפת להם מהמדינה שלנו? בבקשה תעבירו להם את הטור הבא. אני חייבת את עזרתכם. מישהו יכול לעזור לי לסחוב?"
יום השואה הבין לאומי מכביד לי על הגב. הכאב התחיל כשקראתי כמה כתבות לאחרונה על ״מכחישי השואה״ - קבוצת אנשים מרחבי העולם שמכחישים את קיומה של השואה שנעשתה לעם שלנו. פתאום התחיל אצלי כאב חד בצד ימין של הגב התחתון, והכאב הזה נמשך ולא נותן לי לישון. ואז נתפס.
עוד בערוץ המגגזין של פרוגי:
- תלמידי האלקטרוניקה שתרמו לקהילה דרך פרויקט הבגרות
- למען כדור הארץ: "משבר האקלים רק יילך ויחריף"
- אמ;לק: וירוס מסתורי בסין ומזג האוויר החריג ממשיך
בתוך כמה שנים זה עלינו. זה עליי. סביבי - ישבו מלא באנשים בערב יום השואה. האנשים האלה יבואו להקשיב לי. אני אהיה הנכדה של סבא וסבתא שלי. אני אחשב כ"נכס נדיר" - דור שלישי לניצולי שואה! אחת מתוך מאות שזכתה לפגוש בעצמה ניצול שואה, זכתה להיות נכדה לסבא וסבתא ששרדו את השואה, זכתה להיות בפולין כשהיה עוד מותר להזכיר את השואה ואת הרצח הנורא.
אני אספר איך כל הילדים בבית הספר של סבא בצרפת גזרו טלאי צהוב מבריסטולים כדי להזדהות איתו ועם אחיו. האצבעות שלי יחזיקו את אותו הטלאי. הרגליים שלי ירעדו כשאספר על איך סבא קפץ מהחלון באותו הלילה שהגרמנים הגיעו לטירה שבה הסתתר. אני אספר איך סבתא שלי שמרה על הכינור שלה לאורך כל המלחמה ועד היום. העיניים שלי יזילו דמעה כשאספר על הרגע בו סבתי פגשה את אימה אחרי המלחמה.
אני אחראית לסיפור של סבא וסבתא שלי. אנחנו דור ההמשך. אם לא אני - אף אחד לא יזכור את סבתא רחל, את סבא זאב, את התאריכים, את השמות של הכפרים, את החיים שהיו להם לפני השואה. ומפחיד אותי, כל כך מפחיד אותי היום בו עשרות אנשים - ישבו סביבי בסלון וכל זה יהיה על גבי. לזכור את הכל. לזכור ולא לשכוח.
אנשים ישאלו שאלות ואני אצטרך לענות ולספר סיפור היסטורי: "לפני הרבה שנים, בימיי, היו המון ניצולי שואה. לחלקם היה חקוק מספר על היד ולחלקם חקוקה טראומה עמוק בפנים...". מישהו יקטע אותי וישאל "את בטוחה? זה אמיתי? הסיפורים שלהם נשמעים לא הגיוניים". "זה אמיתי! אני מבטיחה. ראיתי אותם במו עיניי. שמעתי במו אוזניי, נשבעת לכם בחיי".
ועוד המון שנים, זו תהייה היסטוריה רחוקה. לצערי זו דרכו של עולם - דור הולך ודור בא.
דור יקר שלי. עכשיו זה על גבינו. זו אחריותנו להעביר את הסיפורים לדורות הבאים. דווקא בתקופה כזו בה נוצרות קבוצות של אנשים שמנסים להכחיש את השואה, האחריות היא על הגב שלנו. לשמוע כמה שיותר, לחקור, להעביר את הסיפורים הלאה. בואו ננצל את הזכות שלנו לשמוע עדות חיה של ניצולי שואה, ניקח על עצמנו לזכור לפחות סיפור אחד. אדם אחד.
אם לא אנחנו, השואה תהיה עוד דף מקומט בספרי ההיסטוריה, עם פרטים מטושטשים. אלא אם אנחנו נזכור ונדרוש – אי אפשר להכחיש, יש לנו הוכחות. אנחנו ראינו, אנחנו הכרנו, יש לנו פרטים, תמונות, שנים ושמות. כך נדאג שהשואה תיזכר ולא תיסלח – גם בהמשך הדורות.
מישהו יכול לעזור לי לסחוב?
זיכרון השואה הוא על גבינו. בואו נהיה חזקים. ביחד, שלא ייתפס(פס).