הייתי בת 15.5 כשגילו אצלי את מחלת הסרטן. קרצינומה ברחם. ככה פתאום, אחרי שנה וחצי עם מחזורים לא סידירים, דימומים חזקים וכאבי בטן עזים. שום גלולה לא עזרה, שום גניקולוג לא ראה דבר, עד שבאולטרסאונד אחד ראו אותו, את הגידול. הרגשתי שהשמיים שלי רעדו והפכתי לנתון סטטיסטי. לעוד חולת סרטן.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• פתרון בחינת הבגרות באזרחות מועד חורף 2020
• "רבע לטבע": סדרת הרשת של רשות הטבע והגנים
• הכן חייתך לחורף: כך תשמרו על חיית המחמד שלכם מהקור

באותו הזמן עליתי לכיתה י' , תיכון חדש, חברים חדשים. מה כבר היה לי בראש? בגרויות, תכניות לצבא, חברים, חברות. מי חשב בכלל על שאלות הרות גורל כמו חיים ומוות, טיפולים, הקרנות, בתי חולים? בן רגע נאלצתי לעזוב את בית הספר, את החברים ואת השגרה ולהיות בבית במקרה הטוב או בבית החולים. אין ברירה. בית ספר ויציאות זו בכלל לא אופציה מבחינת חיידקים, תשישות הגוף והטיפולים הרבים. קל מאוד ללכת לאיבוד בין כל המושגים הרפואיים ולאבד שליטה, אבל אני החלטתי מההתחלה שאני שולטת במחלה. התעקשתי לדעת אילו תרופות, טיפולים וזריקות אני מקבלת וחקרתי לעומק כל דבר. "אני לא אשבר", אמרתי לעצמי. כלום לא ישבור אותי, הבטחתי לעצמי - לא פיזית ולא נפשית.

© צילום פרטי

ובאמת הייתי חזקה. הנה, תראו אותי, עומדת מולכם היום, בלי רחם ועם שיער שסוף סוף מתחיל לצמוח.
ובכל זאת, היו רגעי שבר. רגעים של התפרקות. אחד מהם, אולי המרכזי בהם היה הרגע שהשיער שלי התחיל לנשור. בגלל שהחלטתי שאני זאת ששולטת במחלה החלטתי להוריד את השיער לפני, לא לתת לו לנשור לבד, פשוט לגלח הכל בבום. חוויה מטלטלת כל כך. השיער שלי היה מה שייצג אותי, ג’ינג’ית עם תלתלים מדהימים, תמיד הייתי הילדה הזאת ומה עכשיו? עכשיו כשהוא איננו?

קשה לתאר עד כמה החוויה הזו היתה קשה עבורי. נערה שרק עלתה לכיתה י' שעד לפני רגע, דקה ממש, שמחה בחלקה, אהבה את דמותה, חלמה על עתידה ועכשיו מסתכלת במראה ורואה קרחת. זה דיכאון שלא ידעתי לפני כן. זה כמו מכה מתחת לחגורה, כמו שבירה בלתי ניתנת לאיחוי של הנפש. זה הרגיש כאילו כל הכח שלי נשר יחד עם השיער ואיתו גם רוח הלחימה שכל כך חיזקה אותי בשבועות שלפני כן. היה לי קשה להראות למשפחה שלי ולאנשים הקרובים אלי כמה זה קשה לי, תמיד הראתי כמה אני חזקה וכמה הכל בסדר ויהיה בסדר אבל המכה הייתה חזקה וקשה יותר משאפשר לדמיין. 

© צילום פרטי

לשמחתי ומזלי הטוב הגיעו אלי האנשים הנפלאים של זכרון מנחם. הם, שידעו מיד לזהות את הקושי, אולי עוד לפני, מיד הזמינו אותי לקבל פאה. הגשתי טפסים ותוך זמן קצר הגעתי למדידות של הפאה. יש לי שיער! זה אולי יישמע קלישאה, אולי זה דבר שקשה להעביר במילים אבל הפאה הזו הצילה אותי. ממש ככה. היא בנתה לי בחזרה את הכנפיים שנשברו, איחתה את הנפש ותיקנה את החיוך. חזרתי ל"מוד" של לוחמת. חזרתי לאהוב את עצמי ולהאמין בי וביכולת שלי לנצח את הסרטן. אתם צריכים להבין, הסרטן קשוח. אם רוצים לנצח אותו צריך להיות קשוחים לפחות כמוהו והרבה יותר. והפאה, עצם קיומה, נתנה לי הכוחות להיכנס בו בכל הכוח ולנצח.

היום אני כבר ממש לא צריכה אותה. אני הולכת עם הקרחת שלי בגאווה. אפילו למדתי לאהוב אותה.
אבל הפאה היא זו שנתנה לי את הזמן, את השקט, לעכל, ללמוד לאהוב את עצמי בחזרה, לאהוב את המראה החדש בהדרגה, בזמן שלי ולזהות את עצמי במראה.  מאותו היום הפסקתי לבכות וחזרתי יותר לחייך. מאז אני בעצם לא מפסיקה לחייך.

בנות צריכות ללמוד שהן יפות וחזקות כמו שהן, שיש בהן כל כך הרבה דברים והשיער הוא פרט כלכך שולי בתוך המכלול המטורף הזה שנקרא אישה. הפאה היא רק מעטפת, תחפושת, מקום שאפשר לברוח אליו כדי להרגיש פחות שונה, כדי לעכל את הסיטואציה. הפאה מחזקת אותנו, מרימה אותנו, עוזרת לנו לבנות את הביטחון שלנו מחדש עד שאפשר ללכת בלעדיה ולכן היא כלכך חשובה, לכולנו.

הלוואי והייתי יכולה לפגוש את הבנות שתרמו לי בכזו אצילות נפש את שיערן והצילו לי את החיים. בעצם, אם אני יכולה לאחל לעצמי משהו זה שיום אחד, לא עוד הרבה זמן, אוכל גם אני לתרום שיער ולעזור להציל מישהי אחרת.
אם אתן יכולות, אם אתן רוצות, אם אתן חולמות – אל תהססו. אני בטוחה שאתן תרגישו נפלא מעצם הנתינה ולא פחות חשוב מכך – אתן תצליחו לתקן למישהי אחרת את החיוך, אתן צילו למישהי את החיים. אין זכות נפלאה מזו בכל העולם.