חרדה היא תופעה נפוצה יחסית בקרב בני נוער, אבל אחת כזו, שלא מדברים עליה יותר מדי. שוחחנו עם דנה (שם בדוי), בת ה - 18, על נושא החרדות כדי להבין טוב יותר עם מה הסובלים מחרדות צריכים להתמודד ומה זה בעצם אומר?

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

•  משנה חיים: הגישור השפיע על חייה של הצעירה ומשפחתה
• צריכים עוד שעות ביממה? כל הטיפים לניהול הזמן בצורה יעילה
• טור אישי: "ברגעי המשבר אני נעזרת במורה שלי"

ספרי עם מה את מתמודדת? איך זה התחיל?

"מה שבעצם אני מתמודדת איתו הוא הפרעת חרדה - זה איזשהו חוסר איזון כימי במוח. אצלי זה התחיל בכל מיני ביטויים פיזיים בגוף, כמו הרגשה לא טובה בבטן, בחילות… בחטיבה, בערך כל הזמן לא הרגשתי טוב. בדקו אותי רופאים, גסטרולוגים (רופאים של מערכת העיכול) מהטובים ביותר בארץ וירדתי המון במשקל. בכיתה ט', אמרתי לאמא שלי יום אחד, "אמא, אולי תיקחי אותי לרופא לב? כי נראה לי הלב שלי לא עובד כמו שצריך, הוא דופק לפעמים מהר מדי", ואמא שלי אמרה שאולי זו בעצם חרדה, שזה משהו שבכלל לא חשבנו עליו. לפני כיתה י', לקחו אותי לפסיכיאטרית, שזה כמו פסיכולוג רק מומחה יותר באספקט הקליני (התרופתי) של מחלות נפשיות. היא אבחנה אותי ואמרה שזו חרדה, ואפשר לטפל בזה גם בטיפול רגשי וגם בטיפול תרופתי. מאז התחלתי להיות מטופלת תרופתית".

© צילום: Fotolia

איך זה משפיע לך על היומיום?

"החרדה שלי היא פחד מלהקיא. היא לא כל הזמן באותה רמה, אבל בתקופות מסויימות היא יכולה להגיע למצב שאני נשארת בבית בגלל ההימנעות - הימנעות זו בעצם מילת המפתח של חרדה, ברגע שיש לך חרדה את נמנעת. את אומרת, אני לא אלך לבית הספר כי אולי אני לא ארגיש טוב, אולי יהיה לי התקף חרדה ואני לא אוכל לתפקד ואז אצטרך ללכת מוקדם הביתה, אז אני פשוט לא אלך. אני אשאר בבית, במקום הבטוח שלי, ואמנע מכל מה שעלול לעורר את החרדה. זה נגיד מה שקורה בתקופות קיצוניות של גל חרדה. ביומיום היותר פשוט, איפה שיש יותר התמודדות חיובית, אני מחשבת למשל את הזמנים של מתי לאכול ביחס למתי יש לי אימון, נסיעה ארוכה, או אפילו להציג משהו בשיעור מול הכיתה - כל דבר שעלול לגרום לסטרס בגוף, יש שיקול של אוכל, כדי שלא יהיה לי טריגר להקיא. זה בעיקר משפיע בצורה כזאת שזה גורם לך להרגיש חוסר אונים, להרגיש שיש חוסר התאמה בין מה שאני מרגישה למציאות, כי הרי חרדה זה הרבה פעמים משהו שאין לו ביסוס, את לא יכולה להסביר למה את מפחדת ממשהו מסויים. אני לא יכולה להסביר למה אני מפחדת מלהקיא, זו פעולה טבעית שהגוף אמור לעשות. נגיד פחד ממלחמה או פחד ממוות זה פחד שהוא הגיוני, כי פחד הוא בסופו של דבר אקט הישרדותי. אבל למה אני מפחדת מלהקיא, כשהפעולה הזאת לא יכולה להזיק לי בשום צורה? אני אוכלת על זה סרטים, כי אני אומרת לעצמי, אין לי ממה לפחד, אני בכל זאת מפחדת ואיפה הלא בסדר כאן? איפה אני יכולה לתקן? אני מסתכלת על עצמי במראה ורואה שאני בריאה ושלמה וחיה ואין לי ממה לפחד, אז למה אני בכל זאת מפחדת?".

אז איך מתמודדת כשהחרדה תוקפת אותך?

"הרבה פעמים עוזר פשוט לשבת בבית, במקום הבטוח שלך. במקרה שלי, יש לי הורים מאוד תומכים שידעו להכיל אותי ולהבין אותי, אז יש לי את האופציה הזאת של "להתמסר לאומללות". או שיש גם את האופציה של לקום ולעשות את הכל 'בצעדי תינוק' - זה המוטו שלי בתקופות לא טובות - לקום, ללכת קצת, ליפול, ללכת עוד קצת, ליפול שוב ובסוף ללכת הרבה. אני גם חושבת שאי אפשר לצאת מהדברים האלה לבד. אם הייתי לבד בתקופות כאלה, אני די בטוחה שלא הייתי מגיעה לשום מקום. אז כל עוד יש לי חברים והורים שתומכים בי, המפתח להתמודדות שלי הוא לנסות. הגישה שלי, ואני יודעת שהיא לא הכי טובה בעולם, היא 'מקסימום אני אחזור הביתה'. גישה של הישרדות - אני אשרוד את היום הזה. להכריח את עצמך לצאת, לא לוותר, כל פעם במנות קטנות, עד שהגוף שלך מתרגל לזה והמחשבה שלך מתרגלת לזה. כמובן שיש גם טיפול פסיכולוגי, שלי אישית הוא פחות עוזר, אבל מה שכן, אני מטופלת במשהו שנקרא CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי), שבמסגרת הטיפול הזה לוקחים את החרדה, שאצלי זה הפחד מלהקיא, ולוקחים נתח מאוד ספציפי מהחרדה ומטפלים בו. עושים את זה למשל באמצעות חשיפה, כמו נגיד לראות סרטונים של הפחד שלך, להיחשף אליו. עושים את מה שאפשר כדי לדמות את הסיטואציות מהן את מפחדת במקומות בטוחים. ואז כשאת מגיעה לשיא של הפחד, שזה בעצם התקף חרדה, את נמצאת במקום בטוח עם המטפל או המטפלת שלך, שם את לומדת את הכלים להתמודדות - איך לדבר לעצמך, נשימות מרגיעות וכו'. להסביר לעצמך ממקום של להבין שהכל בסדר, שגם אם אני אקיא אז זה בסדר, כי הגוף שלי מתרוקן מרעלים וזה טוב לו. אני חושבת גם שהכי חשוב להבין שאם אנחנו לא נדע להוציא את עצמנו מהמצבים האלה, אנחנו פשוט לא נצא מהם. לא משנה עד כמה הסביבה תומכת או עד כמה הגירויים החיצוניים אמורים לעשות אותי מאושרת - משנה מה אני חושבת על הסיטואציה ואיך אני מפרשת אותה".

© fotolia

"אני זוכרת את סוף כיתה יא, שזו הייתה תקופה לא כל כך טובה עבורי. זו הייתה תקופת מבחנים, ולמרות שאני לא בן אדם שנלחץ ממבחנים, אני חושבת שכל הלחץ של הסביבה השפיע עליי ועל הגוף שלי. זו הייתה תקופה שלא הייתי יוצאת הרבה מהבית, בעיקר כי לא היה לי למה. זה היה לופ אינסופי של פחד, כי את אומרת לעצמך שאין לך ממה לפחד ואז את מאשימה את עצמך שאת מפחדת, ואז זה לא רק פחד אלא גם שנאה עצמית, וזה נהיה מעגל שחור מאוד. אני זוכרת רגע ספציפי, שהייתי בבית ביום שבת, עם אמא שלי ואח שלי הקטן, ניגנתי המון באותה שבת. בערב אותה שבת ישבתי עם אמא שלי בסלון, ופשוט התחלתי להרגיש את הלב שלי דופק ממש חזק, בלי שום טריגר, ואני זוכרת שלא ידעתי מה לעשות. הייתי בטוחה, במיליון אחוז, שאני הולכת למות. אני זוכרת שנכנסתי למקלחת ופחדתי שאני לא אצליח לצאת מרוב שאני לא מצליחה לנשום רגיל".

היה איזשהו רגע שהיית גאה בעצמך על ההתמודדות, שהצלחת לעצור את החרדה?

"האמת שזה קרה לא מעט פעמים. בקיץ האחרון, הייתי באיזשהו פרויקט התנדבות של "השומר הצעיר", שהייתה לי שם מטרה להרגיש טוב כדי שאוכל לצאת לקייצות - זה משהו שבמשך שבוע מתנדבים בקייטנה כמחאה על המחירים של קייטנות בארץ. זה שבוע שבו ישנים באיזשהו מבנה על מזרונים, בתנאים-לא-תנאים, והייתי בטוחה שגג אחרי יום-יומיים אני אחזור הביתה. בסוף עברתי את כל השבוע הזה, עם כל הקשיים שהיו לי בדרך. באותה תקופה לא הייתי נוסעת באוטובוסים כלל, מקסימום ברכבת, ואני זוכרת רגע שנסענו עם הילדים של הקייטנה באוטובוס בנסיעה שדרשה מאמץ מצידי, וישבתי עם ילדה בכיתה ד' והיא אמרה לי 'את יודעת, אני הולכת היום לפסיכולוגית שלי כדי לטפל בחרדה, כי לפעמים אני קמה בלילה ולא מצליחה לחזור לישון, ואנחנו מטפלים בזה ועכשיו אני כבר מרגישה יותר טוב'. כשהיא שיתפה אותי בזה, אמרתי לעצמי תראי, ילדה קטנה מצליחה להתמודד עם זה, אז בטח שגם את יכולה. זה נתן לי הרבה כוח להמשיך את השבוע של הקייצת".

איך הסביבה מתייחסת למה שאת מתמודדת איתו, לחרדה שלך?

"זה מאוד מביך לדבר על זה, כי כשאנשים שומעים חרדה, שומעים טיפול תרופתי, פסיכולוג, פסיכיאטר, הם הרבה פעמים חושבים לעצמם "היא חולת נפש, היא משוגעת". הם חושבים שמשהו בך לא נורמלי ואולי אפילו שאתה מדבק. למזלי החברים שלי הם יחסית בסדר, אבל יש פעמים שהפחד משתלט עליי מבפנים והאנשים שבחוץ גם נהיים חסרי אונים כי הם לא מבינים את הדיסוננס בין מה שקורה בחוץ למה שקורה בפנים, בתוכי. הם יכולים לומר, "זה בקטנה, תתגברי על זה", וזה לא משהו שעובד ככה. עד שלא חווים את זה, לא באמת מבינים את עניין ההימנעות שדיברתי עליו, לא באמת מבינים עם מה צריך להתמודד. בכל מקרה, זה לא כזה נושא שיחה בין החברים. מה גם שאם היית שואלת אותי משהו לגבי זה לפני שנה, הייתי מכחישה את כל העניין. אבל ככל שעבר הזמן, הבנתי שככל שיותר אנשים שאני סומכת עליהם ידעו את זה, יהיה לי הרבה יותר קל. זה משהו שלקח לו זמן להפוך לנורמלי - עכשיו יש לחברים מודעות למצב, אבל בהתחלה, למרות שהם ניסו להיות תומכים והכל, זה לא היה משהו שהסתדר להם. כשלבן אדם יש חרדה, זה לא משהו שאפשר לראות עליו, במיוחד כשזו חרדה לא קשה במיוחד. אז היה להם קשה בהתחלה להכיל את זה שזה משהו שהוא רק פנימי ולא מתבטא בצורה כלשהי לבחוץ".

איך את חושבת שהחברה הכללית מתייחסת לנושא של חרדות?

"אני חושבת שזה נושא מאוד מאוד מושתק, נושא שמעלימים ממנו עין בצורה מחפירה. עושים את זה בלי לשים לב שאחוזי ההתאבדויות בגלל מחלות נפש הם מטורפים, שהמון אנשים לא הולכים לצבא בגלל בעיות נפשיות וזה יכול לפגוש אותך בכל מקום. אנשים בטוחים שזה סתם, שזה "חרטא", ואני לא חושבת שיש משהו יותר חמור מזה. אומרים "נפש בריאה בגוף בריא" - למרות שזה משפט מטומטם, הוא הכי נכון בעולם, כי ברגע שיש קושי נפשי הוא גם מקרין החוצה. הגוף יכול להתחיל לפתח פריחה, פצעונים או אפילו מחלה. בחברה המודרנית שלנו, הייתי מצפה שבריאות הנפש תהיה משהו שמדברים עליו, שזה לא יהיה משהו שמתביישים בו. אם הייתי ראש הממשלה, הייתי מצמידה לכל אחד פסיכולוג, כי אני חושבת שזה לא משנה מי אתה או מה אתה, אתה צריך מישהו אובייקטיבי שיעזור לך להתמודד עם עצמך. למשל בבית הספר יש הרצאות על סמים, נהיגה בשכרות ואפילו סקס לא מוגן, אבל הם שוכחים את הדבר הכי חשוב - בתקופת מבחנים ילדים נכנסים ללחץ מטורף שמוביל אותם למצבי קיצון, הם נכנסים לדכאון וחרדה, ומשרד החינוך צריך לשים את הנושא הזה במקום די גבוה ברשימה שלו, כי אני חושבת שברגע שיהיו לו תלמידים בריאים בנפש הם יביאו תוצאות הרבה יותר טובות".

© shutterstock

איך את חושבת שאת, בתור אחת שמתמודדת עם חרדה, יכולה להשפיע על הגישה של החברה לנושא?

"אני אישית משתדלת לדבר על זה בבית הספר כמה שאני יכולה כדי להעלות לזה את המודעות, להראות שזה יכול לפגוש כל בן אדם וזה לא משנה מאיפה הוא בא, מי ההורים שלו או איך הוא נראה. זה יכול לפגוש כל אחד מאיתנו, לא משנה עד כמה אתה מושלם, יכולה להיות לך חרדה. אני מעלה המודעות לכך שזה קיים ולכך שצריך להיות שם בשביל האנשים שמתמודדים עם זה. אני מספרת את הסיפור האישי שלי, כי אני חושבת שזה הטריק הטוב ביותר בשביל להתחבר לקהל, לתפוס את תשומת הלב שלהם. ברגע שאת משלבת את עצמך ואומרת למישהו 'היי, אני מתמודדת עם חרדה', יהיה לו הרבה יותר קל להזדהות איתך".

איזה מסר היית רוצה להעביר?

"כל יום עובר בסוף. כל תקופת זמן היא סופית. זה נגמר מתישהו, זה המסר הכי חשוב. צריך לתת לזמן לעשות את שלו, אבל צריך גם לא לעצום עיניים ולהיות אקטיביים. צריך גם לבקש עזרה ולא להתבייש. לדעת להגיד 'קשה לי, תראו אותי, תחבקו אותי ותגידו לי את הדברים שאני צריך ורוצה לשמוע'. לזכור שהכל נגמר ולדעת לבקש עזרה, זה הכי חשוב לדעתי".