אנחנו תמיד שומעים סיפורים על אנשים טובים שעושים מעשים טובים למען האחר או למען הקהילה, אבל בתקופה האחרונה, עם משבר הקורונה, סיפורים אלו הולכים ומתרבים וזה מחמם את הלב. בני נוער רבים מתגייסים בימים אלו למען הקהילה ותורמים מעצמם ומזמנם, כדי שכולנו נעבור את התקופה הזאת ביחד. לידור אקווה (18) ולימיי פדידה (16) - מתנועת הצופים מתנדבים ומסייעים בהפעלת מועדונית לילדי עובדים חיוניים בבית החולים וולפסון. שוחחנו איתם על ההתנדבות, השגרה שהשתבשה ואיך הם מתמודדים עם כל המצב.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• שחקו וגלו: האם אתם מפחדים מהקורונה?
• מהעיניים שלהם: חוגגים פסח מסביב לעולם
•  אמ;לק: עדכוני הקורונה, חגיגות הפסח ורעידת האדמה באילת

בימים כאלו, כשהשגרה של כולנו השתבשה, השניים מנסים לשמור על סדר ושגרה חדשה כדי להתמודד עם המצב. אקווה מספר לנו שהוא מנסה לשמור על שגרה של התנדבויות בעיקר, בין אם זה במחסן הלוגיסטי של מד"א שם הוא עוזר באריזת מזון ובין אם זה התנדבות במועדונית בבית החולים. בנוסף, הוא שומר על שגרת הלימודים הקיימת ומגלה תחביבים חדשים. גם פדידה הצעירה מנסה לשמור על שגרה משלה: "האמת שזה קשה, כל יום אני מתעוררת ולוח הזמנים שלי שונה לגמרי". היא מנסה ליצור סדר בדברים ומשלבת בין הלימודים ולהתנדבות ואומרת שבתקופה זו קשה ללמוד שאין את החובה של בית ספר, אך עדיין מתמודדת עם הקושי.

איך אתם מעבירים את הזמן בבית?

"אני עושה רשימה של דברים שאני חייבת לעשות – מלימודים ועד זמן עם המשפחה וצפייה בסדרות" אומרת פדידה ומסבירה כי בזכות זה היא מצליחה להגדיר לעצמה מה לעשות בכל יום ויום בצורה מאוזנת. אקווה מוסיף רעיוניות וממליץ לנסות לגלות תחביבים חדשים, בנוסף הוא מציע לעזור להורים או אפילו להשלים סדרות שאף פעם לא היה לנו זמן לראות בגלל הלימודים. 

ספרו לנו קצת על ההתנדבות - איך הגעתם אליה? ומה אתם עושים במסגרתה?

פדידה: "במסגרת היותנו מרכזים וחברים בשכבה הבוגרת בשבט 'ארנון' של תנועת הצופים בחולון, הציעו לנו להתנדב בקייטנה לילדי הצוות הרפואי בבית החולים, שהמטרה לתת מסגרת לילדי הצוות הרפואי בזמן שהם עובדים".

"בהתנדבות אחנו למעשה מדריכים כמו בקייטנה ילדים בגילאי 3 עד 11, שהם הילדים של הצוות הרפואי בבית החולים" מספר אקווה ומוסיף: "מאנחנו מגיעים לשם במטרה לעזור לצוות המורות החיילות, אנחנו עוזרים כי יש לנו ניסיון בעבודה עם ילדים כחלק מהשגרה שלנו בתנועת הצופים וגם כי אנחנו רוצים להמשיך בעשייה ובהדרכה". 

ואתם לא מפחדים לצאת החוצה להתנדב?

"האמת שלא עולה הפחד לצאת להתנדב כי אני בעיקר חושב על כמה העזרה הזו נחוצה", מספר לנו אקווה וממשיך: "בבית החולים ובמועדונית מקפידים תמיד על הכללים הנדרשים, דבר הגורם לי להרגיש יותר רגוע". לעומתו, אצל פדידה תמיד עולה הפחד מהיציאה להתנדבות, אך למרות זאת היא מתגברת עליו: "אני חושבת שזאת חובה להירתם, לתת יד ולעזור איפה שצריך, מישהו חייב לעשות את זה. אני לא אוהבת להסתכל מהצד כאשר אפשר להשפיע. אז נכון, יש פחד, אבל אני יודעת שאני עושה משהו חשוב וטוב". בנוסף שני הצעירים מספרים שהם אינם צריכים להגיע בתחבורה ציבורית למועדונית, ומגיעים בהסעה מאורגנת, או שדואגים להם להסעה. דבר החוסך מאוד היחשפות למרחב שבחוץ - מה שמקל עליהם את ההתמודדות עם הפחד.

קיבלתם תגובות שליליות בנוגע להתנדבות?

"יש לי חברות שנרתעו וכעסו מזה שאני באה במגע עם ילדים שנחשפים לרופאים, אבל הכול בא מתוך דאגה", מספרת פדידה ומוסיפה שהיא משתדלת לשמור על ההנחיות, ועל אף התגובות השליליות שיש היא יודעת שיהיה בסדר. אקווה, אומנם לא צריך להתמודד עם דאגה של חברים, אבל כן עם הדאגה של אמו. "אמא שלי חוששת, כי אחרי הכול זה להתנדב במתחם של בית החולים. אך לאחר שסיפרתי לה שאנחנו מקבלים אמצעי הגנה ונבדקים לגבי החום כל יום, היא נרגעה".

"אחרי הכול, הסיכון שווה את תחושת הסיפוק האדירה" אומרת ומסכמת לנו פדידה.

אתם מרגישים הבדל או קושי להעביר פעילות במועדונית לעומת פעילות רגילה בצופים? 

פדידה מציגה שיש הבדל ניכר, בעיקר בגלל שהגילאים של הילדים במועדונית הם קטנים וצריך לסייע להם לאכול ולעשות צרכים. "זה כמובן משתנה מגיל לגיל" היא אומרת, "זה קשה כיוון שלא יצא לי להתנסות בזה עד היום".

גם אקווה שהדריך בשבט את שכבת הגיל הצעירה ביותר (שכבת ד') חווה את הקושי בצורה גדולה. "בפעם הראשונה לא ידעתי כיצד לגשת אל החניכים בגלל הפרש הגילאים בין מה שהייתי רגיל אליו בשגרה לבין הילדים במועדונית. אבל מהר מאוד הבנתי והתרגלתי לאופי הקבוצה במועדונית, התגברתי על הקשיים ואפילו הצלחתי להרגיש שוב כמו ילד".

פדידה מוסיפה: "לומדים תוך כדי עשייה, חושבים בהגיון, שואלים ומתייעצים ומסיקים מסקנות". 

בתור נערים שמתנדבים ותורמים איזה מסר אופטימי יש לכם להמשך?

אקווה: "למרות המצב והסגר בבתים, תמיד יש איך לעזור ורק צריך לחפש. בין אם זה להורים או לאחים הקטנים, בכל דבר שאפשר. אפשר וכדאי לנצל את הזמן להיות עם המשפחה כי בשגרה קשה למצוא את הזמן הזה. ובנוסף אפשר לעזור דרך הקהילה והבית, יש המון מבוגרים שישמחו שידברו איתם גם אם זה בטלפון".

פדידיה: "הכי קל זה לעמוד מהצד להסתכל ולהתלונן. אבל זה משבר מטורף שכל אחד צריך לקחת חלק ולעשות את ההכי טוב שלו, להיות סבלני ולהישמע להנחיות במטרה לשמור על כולנו. אנחנו יכולים לתרום ככל האפשר, בין אם זה בדברים הקטנים בבית ובין אם זה להרים טלפון לסבתא וסבא שלא ירגישו לבד".

לימיי ולידור הם רק חלק קטן ממאות המתנדבים ברחבי הארץ שלוקחים על עצמם את הסיכון במטרה שלילדים של הצוותים הרפואיים תהיה מסגרת, בזמן שהוריהם נלחמים במגפת הקורונה.