את המסע שלי לפולין התחלתי מלאת ספקות וחששות. לא תיארתי לעצמי מה אני הולכת לראות ומה אני הולכת לחוות. כבר בהכנה סיפרו לי שלא תמיד בני הנוער שיוצאים לפולין מצליחים לעכל את החוויה הזו באותם הרגעים. הייתי בטוחה שאצלי זה יהיה שונה, כי הרי הייתי במפגשי ההכנה, למדתי וחקרתי על המלחמה ואפילו יש לי קטע כתיבה ביומן מסע,  שכל מי שקרא, סיפר לי שהרגיש חיבור מיידי. אבל דבר לא יכל באמת להכין אותי למסע, לגודל ההלם וחוסר ההבנה, שכל מה שאני רואה, נעשה בידי אדם.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

•  עם ידיים: כך תשתמשו במגע להעלאת מצב הרוח
• אמ;לק: האם אנחנו בדרך לבחירות רביעיות?
• באנו לעזרת חבר: סאני וויילו מחכים לכם

תמיד חלמתי לצאת למסע לפולין. ידעתי שהיציאה למסע תהיה אבן דרך בשבילי. שהחל משלב ההכנות למסע הכול ישתנה. מהרגע הראשון ששמעתי על המסע, ידעתי שאני חייבת לצאת אליו ולעבור את השבוע המטלטל הזה. כדי לזכור את העבר וללמוד על עתיד, להכיר יותר לעומק את העם שממנו הגעתי ולהכיר מקרוב את אותם הגיבורים, שורדי השואה ואת הזוועות שנאלצו לעבור כדי שתקום מדינת ישראל. כמובן, כדי להבין את סדר הגודל של הדברים, לחוש מקרוב ככל האפשר את אותם הימים ולזכור ששישה מיליון זה לא רק מספר, אלא בני אדם.

עוד מהילדות המשפט "לזכור ולא לשכוח" ליווה כל אחד ואחת מאתנו בטקסים ובימי הזיכרון. אבל כילדה, באופן אישי, תמיד הרגשתי שיש עוד מעבר לאותן המילים, שיש עוד כל כך הרבה מעבר לידע שהיה לי על אותה התקופה. אז השנה, כאשר אנחנו מציינים 75 שנים לשחרור אושוויץ, בחרתי לצאת מסע המשמעותי בחיי. והיום, כמעט חמישה חודשים אחרי המסע, אני עדיין מנסה לעכל את החוויות וסערת הרגשות שעברתי, מנסה להסביר לעצמי בכל יום מחדש מה באמת קרה, שזה לא עוד סיוט, אלא המציאות עצמה. 

"לזכור ולא לשכוח" © צילום פרטי, לינוי מסטבוים

עד לאותו השבוע, לא ידעתי כמה משמעותי הוא הולך להיות, לי, לחברים, למורים שליוו אותי ואת חברי הקבוצה ולעם ישראל, שאני גאה להיות חלק ממנו. מילים לא יוכלו להמחיש ולתאר את המסע, לא תיארתי לעצמי שבשבוע אחד אחווה סערת רגשות שכזו ואלמד כל כך הרבה על עצמי ועל החברים שמלווים אותי לאורך כל המסע. תחושת הגאווה מילאה אותי יותר ויותר בכל יום ואם תבקשו ממני לסכם את המסע, כנראה שהתשובה שתקבלו תהיה שתיקה והמילים ייעלמו. כי אף מילה לא תוכל באמת לסכם את כל המסע. אותו השבוע בפולין, היה השבוע הכי מעצים, מיוחד, מרגש, עוצמתי, מעורר גאווה, מסקרן, עצוב ושמח בו זמנית, מפתיע ומשמעותי שיצא לי לעבור. על המסע הזה לא הייתי מוותרת לעולם. המסע לפולין מעניק משמעות נוספת ועוצמתית, שלא ניתן להעביר בכיתה. קשת הרגשות והעדויות שלא משאירות עין אחת יבשה, מביאים את המסע להיות כה זכור, גורמים לו להיחרט לנו בזיכרון ולהפוך לכל כך משמעותי.

את המסע שלי עברתי יחד עם ארבע מחברותיי הטובות ביותר. עוד משלב ההכנה, הרגשתי שלמרות הפחד ממה שהולך להיות והידיעה שהמסע יכול להביא למצב של פורקן נפשי, יש מי שיתמוך בי ויהיה "הגב" שלי במסע. וכך היה, החברות הביאה עימה צד נוסף במסע, בין אם אלו הרגעים שהתפרקנו נפשית בטקסים או בשעות הערב, במלון, שהזכירו לנו שמעבר לכאב הרב, אנחנו כאן, עומדות על האדמה בה ניסו להשמיד את עמנו ואת דתנו, זוכרות את העבר ונשבעות להעביר הלאה את העדויות, השירים והסיפורים.

"יש מי שיתמוך בי" © צילום פרטי, לינוי מסטבוים

אחד הרגעים הזכורים לי ביותר מהמסע הוא הרגע בו הגענו אל העיירה טיקוצ'ין. שם נכנסתי, יחד עם המשלחת, אל בית הכנסת המרכזי בעיירה, שרוב אוכלוסייתה הושמדה ביער לופחובה. שם, הייתה נקודת השבירה של רוב המשלחת. לאחר כמה דקות של נסיעה מהעיירה אל יער לופוחובה, שבהן ראינו נוף פסטורלי, ירוק ומרגיע, הגענו אל היער עצמו, בו היו בורות הירי. שם שמענו עדות נוספת, ערכנו טקס במקום ולא יכולתי שלא להרגיש איך הכול מקבל משמעות פתאום, איך העדויות הופכות יותר ויותר קרובות אליי בפן הרגשי, ואני מתחברת לכל אחת מהן ברגע. מהרגע שנכנסנו אל בית הכנסת, תחושת הגאווה היתה גדולה, לרגע שכחנו את כל הכאב ויכולנו להתנתק מהמציאות. שרנו יחד את השיר "מודה אני" של עומר אדם, אמרנו אמירות תודה על כל רגע במסע, על המשפחה והחברים.

כמעט כל יום במהלך המסע, הסתיים בשיחת סיכום. באותם הימים המילים אבדו לי וגם בימים שאחר כך. לא ידעתי איך אוכל לתאר כל אחד מהימים בכמה משפטים. ועדיין, אני חושבת שאת המסע הזה, לא ניתן לסכם בכמה משפטים. המסע שחוויתי ביחד עם המשלחת משנה חיים. נקודת המבט משתנה ובשבוע אחד כל קשת הרגשות חולפת על פנינו. אבל בסופו של יום ידענו, שהגענו מבתים חמים ובטוחים, ממדינה ששומרת על אזרחיה.

© צילום פרטי, לינוי מסטבוים

השנה, בעקבות התפשטות מגפת הקורונה בעולם, המסעות לפולין בוטלו וכך גם הטקס המסורתי שנערך מדי שנה כחלק מעצרת הזיכרון ביד ושם ו"מצעד החיים" שלראשונה לא יתקיים ויוחלף במיזם בין-לאומי בו יונחו שלטי זיכרון וריטואלים על פסי הרכבת באושוויץ בירקנאו. אך למרות זאת, זיכרון השואה אינו מתבטל. זיכרון השואה ויום הזיכרון הם אינם מושגים שיכולים לחלוף מפנינו, בייחוד לא בתקופה קשה כמו זו.