התקופה הנוכחית מביאה עמה המון סולידריות, אחווה וחיזוק התא המשפחתי. שלושה צעירים כותבים במיוחד לפרוגי על השגרה החדשה והטובה שלהם, שגורמת להם לקום כל בוקר עם חיוך.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• היום שאחרי: בואו נחזור מהסגר חברים טובים יותר
• הנערה שמנציחה את סיפור משפחתה בדרך יייחודית
• המסע לפולין: "השבוע המשמעותי והמעצים בחיי"

מיכל לוי: "גורם לי להרגיש משמעותית"

לפני כשלוש שנים, החיים שלי ושל משפחתי השתנו: אחיין שלי, הילד הקטן והמפונק ביותר במשפחה - אובחן כאוטיסט בתפקוד נמוך. המילה הכל כך מפחידה הזו, פתאום נהפכה לחלק משמעותי בחיינו - ותאמינו לי שזה היה מוזר, מפחיד ומבהיל בדיוק כפי שזה נשמע. השגרה הזו מלווה אותי ואת בני ובנות ביתי (הלא הם הוריי, אחותי ובנה) כבר כמה שנים. אז כמו שאתם בטח מבינים - התפרצות נגיף הקורונה והסגר שהוטל בעקבותיו, לא ממש הפחיד אותנו. כבר בימים הראשונים שלאחר סגירת גני הילדים - הצלחנו ליצור חלוקת תפקידים ברורה במטרה אחת - לסייע לאחיין שלי לשמור על השגרה שלו ולהמשיך לפתח את כישוריו. עם קצת יצירתיות והרבה אינפורמציה מהאינטרנט - הצלחנו ליצור עבורו פעילויות ייחודיות ומהנות, שמהוות תחליף לאלו שאנשי המקצוע בגן שלו נהגו להעביר לו ולחבריו. התפקיד שלי בכל ה"פרויקט" המשפחתי הזה כולל בעיקר פעילויות יצירה, כתיבה וציור, ולפעמים אף התעמלות קלה. אני מלמדת אותו להביע את עצמו באמצעות אומנות וספורט, וכך למעשה אני מצליחה לגשת אליו ולסייע לו בדרך מאוד אפקטיבית וייחודית. אז נכון - זה לא תמיד קל וזוהי לא בדיוק שגרת החיים שכל בני הנוער חולמים עליה, אבל - תחושת הסיפוק וההנאה שאני חשה כתוצאה מהתפקיד הכל כך משמעותי שלי בגידול וחינוך האחיין שלי, בהחלט מנצחת כל קושי שקיים, ואף יותר מכך: הן עוזרות לי להתגבר על הבדידות, השעמום והתסכול, שבתקופה הזו ממלאים את כולנו. למעשה, אחיין שלי הוא הסיבה לכך שאני קמה בבוקר עם חיוך ומוטיבציה, ובלעדיו - כנראה שלא הייתי מצליחה להתמודד עם כל הקשיים שהתקופה הזו מביאה איתה. החיוכים הקטנים שלו כשהוא רואה אותי בבוקר, הצחוק המתגלגל שלו שמלווה אותי במשך כל היום וההתפתחות המדהימה שלו בתחומים שונים - גורמים לי להרגיש משמעותית ומזכירים לי שיש לי סיבה מצוינת לקום בכל בוקר עם חיוך ותחושת סיפוק אדירה.

משה אבוטבול: "הבוקר מאחד אותנו"

שגרה הזמנית החדשה שלי ושל המשפחה שלי היא ללא ספק שגרה מוזרה. כל השפעות נגיף הקורונה, הסגר, הבידוד - יצרו מציאות אחרת לחלוטין ושינתה, מן הסתם, את השגרה וההתנההלות שלנו בבית, ממש כמו אצל כל השאר. קודם כל - המשפחה כל הזמן בבית, נון סטופ. אף אחד לא הולך לעבודה או לבית הספר, יש זמן משפחתיות נטו - לטוב ולרע, בכל זאת, רעש, הצקות והריבים של האחים הקטנים שבדרך כלל נשמרים לסופי השבוע. גם אני כמו הרבה אחרים עברתי לעבודה מהבית וזה לא תמיד קל - לא לי ולא לשאר המשפחה. לכן, לקחתי על עצמי לעזור להוריי כמה שיותר עם אחיי הקטנים כדי להקל על האווירה בבית. סיגלנו לעצמנו שגרת בוקר חדשה שהפכה לזמן איכות עם המשפחה - מה שלא היה לנו לפני תקופת הקורונה. כולנו אוכלים ביחד ארוחת בוקר, מתעדכנים אילו משימות או דברים יש היום או אפילו מתכננים במה לצפות היום ביחד בטלויזיה. בארוחת הבוקר אני גם מקבל את רשימת המטלות והקניות מאבא שלי שנמצא בקבוצת סיכון ולא יכול לצאת מהבית. טוב, ככה זה שרק אני עם רכב... אבל איכשהו הבוקר הזה מאחד אותנו, ממלא את היום והוא שובר את השגרה האינטנסיבית והלא מפוקסת שכולם היו בה, כולם עוזרים לכולם וזאת חוויה אחרת שמלכדת אותנו כמשפחה.

נועם אסולין: "תחושת סיפוק אדירה"

אין דרך להתכחש למצב, אנחנו נתונים בסיטואציה שטרם נראתה אי פעם. מצד אחד, היא מאוד מפחידה אבל מצד שני גם מאחדת אותנו גם כעם וגם כמשפחה. בצל נגיף הקורונה, המון דברים השתנו וקיבלו פנים חדשות. היציאה מהבית מוגבלת, הלימודים שינו את מיקומם מבית הספר לבית ונאסר עלינו לפגוש את היקרים לנו מכל, סבא וסבתא.
ברמה האישית, יש לי קשר מדהים ועוצמתי עם סבא שלי, שמעון ועם שתי הסבתות שלי, סבתא נוגה וסבתא שולה. אני נפגשת איתם לפחות פעם בשבוע בימים רגילים ומדברת לפחות פעמיים בשבוע. העובדה שלא אוכל להתקרב אליהם ולחבק אותן מכאיבה לי מאוד, אבל אני לא נותנת לה לפגוע לנו בקשר. במקום פעמיים בשבוע, אני מדברת איתן מדי בוקר, בודקת לשלומם ומדברת איתם על איך עבר היום הקודם, מה עשו ומה תוכניותיהם לבוקר הבא וזה הופך לי את הבוקר להרבה יותר טוב ומשפר לי את ההרגשה. חוץ משיחות הטלפון, שהפכו לחלק מהשגרה היומיומית שלי, אני ממשיכה להיפגש איתם אומנם לא במתכונת הרגילה אלא מחוץ לביתם כשהם מסתכלים עליי מהמרפסת ואני קוראת להם לשלום, לפעמים אני ומשפחתי גם מוסיפים זר פרחים או שקית גדושה בירקות טעימים ומזינים ואני יכולה לומר בלב שלם שזה משמח אותי וגורם לי כל בוקר לקום עם תחושת סיפוק אדירה, כי למרות המצב, הם יודעים שהם לא לבד.