מרים פרץ נולדה בקזבלנקה שבמרוקו, לזוג הורים שגרו בהרי האטלס, "אני הילדה במרוקו שחלמה על ירושלים" אמרה. את העלייה לארץ ישראל פרץ זוכרת לפרטי פרטים, היא מספרת עליה בתשוקה, באנרגיה ובעיקר בהמון אהבה לאדמת הארץ ולשורשיה, אותה אדמה שגם גזלה ממנה את שני ילדיה - סגן אוריאל פרץ ז"ל ורס"ן אלירז פרץ ז"ל. בראיון מיוחד היא מספרת מדוע היא נלחמת על אדמת ארץ ישראל, מה הייתה משנה בשגרת היומיום שלנו וגם - מה המשאלה שתרצה לאחל לעצמה ליום ההולדת אשר חגגה לאחרונה?

עוד בפרוגי:

• "כל פעם שמציינים לידי את המילה 'אבא' מיד מעבירים נושא"
• לזכר הנשכחים: "הגבורה של אבי לא מתאימה ליום הזיכרון"
• "זו הייחודיות של עם ישראל": עודד פז בפרויקט מיוחד ליום הזיכרון

הראיון עם מריים התקיים בשבוע שעבר, שבוע לפני המעבר החד בין יום הזיכרון ליום העצמאות. תחילה דיברנו בשיחת טלפון רגילה ולאחר מכן, עברנו ל"זום". זה היה בשעות אחר הצהריים, מרים דיברה איתי מביתה שנמצא בגבעת זאב, חיוך צנוע ותלתלים אדמונים עטו את פניה ומיאינו נחשף לסיפורה, סביר להניח שלא יזהה את הסיפור הכואב המסתתר מאחורי פניה הנעימות.

"אני אחת שמערערת דווקא". היא אומרת באופן נחרץ מבלי לחשוב מה יגידו האחרים. "אני באה מבית דתי אבל שואלת שאלות, אני לא רואה שום דבר כמובן מאליו. אני חושבת שצריך לשאול שאלות. לדוגמה, בשואה, אני שואלת למה? איך אתה יכול לראות שמתעללים בילדים? איפה אתה ה'?! והרבה אנשים דתיים אומרים לי 'סליחה, איך את אומרת את זה'?' ואני אומרת, אפילו אברהם אבינו בתנ"ך שהוא ראה עוולה בסדום הוא ערער, הוא לא הסכים. אנחנו צריכים לחנך שלא, שאתה רואה עוולות אתה לא שותק. אתה קם ועושה מעשה".

בנאומיה של מרים אחד הדברים שבלתי ניתן לפספס הוא אהבתה לארץ ישראל, נאמנותה לשורשיה ודאגה לטיפוחה. "אהבת הארץ זהו ערך עליון שהטמעתי בילדיי, אני הילדה שחלמה על ירושליים".

תמיד אמרת שהחדרת בבנייך את ערכי אהבת הארץ. אבל אותה אדמה גזלה ממך את ילדייך, מה מניע אותך להמשיך להילחם על אדמת ישראל ועל ערכיה?

"קודם כל זה בית. כמו שאני שומרת על הבית הפרטי שלי, אני שומרת גם על הבית הלאומי שלי. אין לי בית אחר, אין לי ארץ אחרת. יש לי אחריות ומחויבות לבית הזה. במרוקו, ההורים שלי גרו בהרי האטלס והיינו מאוד עניים, הם לא ידעו מה זו ארץ ישראל, גבולות הארץ וכדומה. הם ידעו רק דבר אחד, ירושלים. ירושלים זה חלום, זה הבית ואני גדלתי בתוך בית שאין בו מים זורמים ולא אמבטיה, גטו מרוקאי, פשוט גטו. אמא שלי הייתה מנקה בבית הרב ואני מקטנות עזרתי לה לנקות את הבית. בבית הספר המורה שלי בכיתה ג' אמרה לי שהיא מזמינה אותי לבית שלה. מאוד שמחתי שהמורה מזמינה אותי לבית שלה, הגעתי וחשבתי שהיא הזמינה רק אותי כי אולי אני הילדה האהובה עלייה, מסתבר שהיא הזמינה אותי לנקות את הבית. נהנתי מכל רגע כי כשניקיתי את הספרייה שהיה עליה פסל של פיל, התרגשתי ולמדתי מה זה פיל, ראיתי אמבטיה ומים זורמים, שם למדתי שבכל סיטואציה בחיים, אני אלמד את הטוב שיש בה".

"לילה אחד אבא שלי הודיע שהמשיח עומד להגיע הבייתה ואני שאלתי אותו מי זה המשיח? איך הוא נראה? והוא אמר לי שהמשיח ינעל סנדלים ומכנסי 'שורטס' קצרים. זה היה שליח הסוכנות שבא לקחת אותנו. אני לא אשכח את הרגע הזה שהשליח הגיע לקחת אותנו, אסור היה להודיע לשכנים שלא ידעו שאנחנו מגיעים לארץ ישראל ואנחנו מגיעים עם ארגז אחד ובו כל הציוד שלנו. בשעה שתיים לפנות בוקר נכנס אדם אחד ואמר לנו בשקט להתארגן, יש רכב בחוץ הוא יקח אותנו לים לאוניה. לקחו אותנו דרך ג'יברלטר אל ארץ ישראל, הישר למעברת חצרים בבאר שבע. אני גדלתי במעברה עד כיתה י' שזה אומר צריף, אין מיטה, אין גז, אין מקרר, מיטות ברזל של הסוכנות. אבל מה? היה שם במעברה שמחה, שמחה והתרגשות שאנחנו בבית שלנו, בארץ ישראל. ילדה שחלמה על ירושלים הביאו למעברת חצרים בבאר שבע. אבל מה זה משנה? זו הארץ שלי, זה הבית שלי".

אם הייתה לך היכולת לשנות דבר אחד בשגרה היומיומית שלנו, מה זה היה?

"הייתי משנה את השיח שלנו שיהיה יותר מכבד, יותר אוהב שיש בו תחושה של אחים, עם אחד, בלי הבדל של דת, מוצא וכדומה. דבר שני, בתוך השיח הזה הייתי נותנת ביטוי לכל המגזרים ולא רק ליחידי סגולה. הייתי נותנת מקום לכולם ובתנאי אחד שהם לא יחוררו את האוניה שאנחנו שטים עליה, אני לא מוכנה לקבל שאנשים שחיים פה יפגעו במדינה. כי כשאתה מחורר אוניה אתה מטביע את כולם, אז השיח צריך להיות של הבעת דעה באופן דמוקרטי ולגיטימי אבל בצורה מכבדת, בצורה שמתייחסת אל כל האנשים בארץ הזאת כבני אדם".

כאמור, פרץ שכלה את שני בניה אשר שירותו בגולני. הראשון שנפל היה סגן אוריאל פרץ ז"ל. אוריאל נהרג בקרב בלבנון. הוא יצא בראש חייליו למארב באזור ואדי כרוש, סמוך לכפר מרכבה בדרום לבנון, ובדרך הופעלו נגד הכוח כמה מטעני חבלה, ונפל בהיותו בן 22 בלבד. כ- 12 שנים לאחר מכן, בנה השני, סר"ן אלירז פרץ ז"ל, נהרג בקרב ברצועת עזה בהיותו בן 32 בלבד כאשר הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים. 

אחרי ששני הבנים שלך, אוריאל ואלירז נפלו, לא פחדת לגייס את שאר הילדים שלך? איך מצאת את הדרך להתגבר ולחתום להם?

"בוודאי שיש חשש, גם כשאתם, הדור הצעיר תתגייסו ההורים שלכם יהיו בחרדה זה נורמלי. אבל זה עוד יותר נורמלי שנהרגו ילדים והייתי צריכה לחתום לילדים שלי. היה לי חשש, אני רוצה שתדעי שכל אמא שמגייסת ילד לצה"ל היא חוששת, בעיקר שהיא מגייסת אותם לקרבי והילדים שלי בסיירת 'גולני', לא סתם קרבי. תחשבי מה עבר עליי ואף על פי כן חתמתי להם מכמה סיבות. הראשונה, אני אדם מאמין, אני חושבת שחיים ומוות הם לא ביד האדם. אנחנו יכולים לשלוט על המון דברים, אנחנו לא שולטים על חיים ועל מוות, זה לא בידיים שלנו. השנייה, הילדים רצו לממש את עצמם, האם מרגע שנהרגו הילדים לא ניתן להם לממש את עצמם? אני צריכה לנעול אותם בחדר ולא לתת להם לצאת? את יודעת כמה אנשים נהרגו בתאונות דרכים שההורים שלהם לא שלחו אותם לצבא? דבר שלישי, אם אתם לא תתגייסו מי ישרת בצה"ל? נביא אמריקאים שילחמו בשבילנו ונשלם להם על משכורת? מי ילחם על ירושלים? אתם יודעים מה זה ירושלים, מה זה ארץ ישראל! לכן חתמתי להם והתפללתי שיחזרו בשלום ואין מה לעשות. מלחמה זה לא צחוק או משחק ילדים ולכל דור יש את הנופלים שלו. פעם היו פה ילדים שבאו מאושוויץ, נערים שבאו נלחמו על אדמת ישראל ונפלו, אז התור של הילדים שלי היום".

לאחרונה חגגת את יום הולדתך ה – 66, מה תרצי לאחל לעצמך?

"את יודעת מה המשאלה שלי? אני מתה לפגוש את הנכדים שלי ולנשק ולחבק אותם, אני מתגעגעת אליהם עוד מפורים. זה דבר לא נורמלי, שסבתא לא יכולה לחבק את הילדים והנכדים שלה, זה לא נורמלי. אז המשאלה בשבילי היא לראות את הילדים שלי, לחבק את הנכדים שלי, לנשום אותם, להריח אותם, כן גם את הריח של התינוקות עם הקקי וגם הגדולים עם הזיעה, רק לראות אותם".

וברמה הלאומית?

"שיהיה שלום בינינו ושיהיה שלום עם השכנים שלנו, זו המשאלה הכי גדולה שלי. שקודם כל יהיה שלום בנינו, בין כל האזרחים של מדינת ישראל, כולל הערבים שגרים פה בארץ, וכולל הדרוזים, החרדים, כולם! שיהיה פה שלום בארץ, אני מייחלת לכך כל שנה. אבל השנה אני רוצה לאחל גם איחול גדול. בריאות, בריאות, בריאות! בלי קורונה!"

מה חשוב לך להעביר לדור הצעיר במדינה שלנו?

"אני רוצה לומר לדור הצעיר – הקמנו מדינה, אבל לא סיימנו את הקמתה. הקמנו את הביניין אבל לא סיימנו. יש לנו ארץ מהממת. עכשיו לבניין הזה אנחנו צריכים לצקת תוכן. ציונות זה לא רק לבנות את מדינת ישראל, אנחנו צריכים היום לתת משמעות חדשה לציונות. באנו לארץ, התיישבנו, בנינו בתים, מה המשימה הבאה? להקים בארץ חברת מופת, חברה צודקת, חברה מכבדת, חברה עם שיח ודיאולוג, חברה שבה לכל הזרמים יהיה מקום. חברה שבה תהיה ערבות הדדית. אני חושבת שזו צריכה להיות המשימה של הדור שלכם. אתם הצעירים צריכים להילחם לבנות בארץ הזאת חברת מופת, זה אתם, זה התפקיד של כל אחד מכם".