מור חממי היא אחד מהשמות החמים בתעשיית הריקוד בישראל. היא הכוריאוגרפית הצמודה של נועה קירל ואחראית להפקות ריקוד גדולות בארץ כמו טקס המשואות, "פליי פסטיגל" ועוד. בראיון מיוחד לפרוגי היא משתפת אותנו בחוויות שלה ככוריאוגרפית ורקדנית, מספרת לנו על הקשר שלה עם נועה קירל וחושפת את דעתה בסאגת הקרדנים בצבאיים.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי :

• תתעוררו: כל הדרכים לבוקר טוב יותר
• הסבא הכי טוב בעולם שימח את נכדיו מרחוק
• מתגעגעים לחברים? 20 שאלות לשאול את הבסטי

ספרי לנו, מה משך אותך לתחום הריקוד?

"הריקוד הוא הבית שלי, הביטחון שלי. בתור ילדה הייתי הכי תמימה שיש, נאיבית ועדינה. כשעליתי לבמה אנשים לא היו מזהים אותי. זה הביטחון שלי, אני חייבת לציין. כשאני על הבמה אני מרגישה עם ביטחון שאף אחד לא יכול להתקרב אליי. אני מרגישה שזאת אני ואני שלמה עם עצמי. לא במאה אחוז, ב-250 אחוז".

מאיפה את לוקחת את הביטחון העצמי הזה?

"כשאני על הבמה אני יודעת מה אני יכולה להביא. אני מרגישה שאני באזור הנוחות שלי ואי אפשר להזיז אותי לשום מקום. גם אם ישימו אותי בשורה הכי אחרונה שיש, בראש שלי אני יודעת שיסתכלו עליי. הביטחון שלי על הבמה זה משהו שאי אפשר להסביר. אני עולה על הבמה ונותנת את כל כולי, בין אם זה הבעות פנים ותנועות וגם אם זה הרגש שאני מביאה אל הבמה. אני מביאה את סיפור שלי וזה מה שמביא לי את הביטחון, כי אני לוקחת את הדברים לעצמי ומבינה מה עומד מאחורי הסיפור, מי עומד מולי וכמה אני רוצה לרגש".

בעבר השתתפת בתכנית הריקוד של קשת, "רק רוצים לרקוד: ואף התקדמת לשלבים הסופיים של התכנית. ספרי לנו  על החוויה מהתכנית.

"החוויה הייתה מטורפת, האמת שהיו לי המון חששות לפני. באתי כבר שיש לי טייטל 'הכיריאוגרפית של נועה קירל'. כבר השתתפתי בתכנית ריאלטי אחת של ריקוד 'מלחמת העולמות' שהייתה לפני המון שנים. ואז אמרו שיש תכנית ריקוד חדשה ואמרתי לעצמי 'מור, איפה תתני לעצמך להוציא את מה שאת רוצה אם לא בטלוויזיה מול מדינה שלמה, למה לא לעשות את זה?'. החלטתי לשים שנייה את האגו בצד ולהיכנס לתחרות הזאת. הסתכלתי על זה בצורה הכי פתוחה ואותנטית שיש, רציתי לעבור חוויה שהרבה זמן לא עברתי. להכיר דברים חדשים, ללמוד סגנונות ריקוד שלא יצא לי לרקוד תקופה ארוכה, ללמוד מאנשים חדשים ובעיקר להתפתח בתור רקדנית. ממש נהנתי. הייתי בקבוצה של אנה אהרונוב והייתי כל כך מאושרת מזה כי למדתי ממנה כל כך הרבה. היא אישה חזקה שאי אפשר להסביר".

"אני מאוד תחרותית, בקטע טוב, אני לא אתן לעצמי לפשל"

"באחד הפרקים נפתח לי הטופ במהלך הריקוד". מור מספרת שהיא לרגע לא הרגישה שמשהו לא בסדר. "חינכו אותי שאם קורה משהו, את תמשיכי כמו גדולה, לא משנה מה. לי ספציפית קרה באמת משהו שלא יכולתי להמשיך במהלך שידור מול קהל. אז יצאתי החוצה, נשמתי עמוק וחזרתי הרבה יותר מחושלת וחזקה. זה לא הפריע לי. אני רגילה לכל הדברים האלה, גדלתי בסטודיו מגיל שלוש. זו לא פעם ראשונה שקרתה לי פדיחה. גם כשהופעתי בקאמרי נפלה לי השמלה והייתי במצב מאוד מביך אבל סידרתי את זה תוך כדי עם היד והמשכתי כי לא יכולתי להפסיק ולצאת מהבמה. אף אחד לא ישים לב לזה אם את לא תתני לזה משמעות".

אין ספק, הריקוד הוא חלק מחייך, נראה שאת ממש חיה ונושמת אותו כל רגע ורגע. ספרי לנו על העבבודה שלך בתור כיריאוגרפית ורקדנית ומה זה גורם לך להרגיש?

"אני מרגישה שאני יוצרת את היצירה שלי על הבמה ונהנת מכל רגע. כשאני רואה את הרקדנים אני מתמלאת בשמחה ובאושר וכל פעם זה מרים לי מחדש. זו היצירה שלי ולראות כל אחד מהרקדים מביע את עצמו דרך הריקוד זה משהו שהוא עילאי בעיני. אני קודם כל מסתכלת עליהם ואחר כך עליי. אני דואגת להם, לסכומי כסף שהם יקבלו. אני אף פעם לא אשכח שאני התחלתי לעבוד בחינם לגמרי ואז התחלתי לעבוד ב-50 שקלים ואז עליתי ל-80 שקלים, שבזמנו זה היה הסכום הכי גבוה שקיבלתי להופעה ואני מרגישה שלאט לאט אנחנו מתפתחים ונהפכים למעצמה שאני לא אוותר עליה. רקדן הוא לא רק הזווית מאחורה שמייפה את הקליפ. ממש לא, רקדן עובד קשה, מגיע לחזרות, נמצא ועובד ולא מתלונן ומביא את כל כולו. אני אף פעם לא אראה קודם כל את האומן ואחר כך את הרקדנים, בעיני הם שווים אחד לאחד ואני תמיד אראה את זה ככה".

אבל כמובן שלא רק הרקדנים שלה עובדים קשה. חממי לא נחה על זרי הדפנה. היא עובדת קשה על כל ריקוד וריקוד. "אני בחיים לא מגיעה לסטודיו וממציאה במקום. יש לי בבית שתי מראות, אני מתאמנת ומצלמת את עצמי. אני יודעת מה השיר, אני יודעת מה הקונספט. אני שמה אוזניות והולכת עם השיר, ממש יוצרת לאט לאט את הכריאוגרפיה עד שהתוצאה מושלמת ואני שלמה איתה".

קרה לך פעם שבנית ריקוד שלם ולא היית שלמה עם התוצאה?

"קרה לי. הייתה לי סיטואציה שהייתי צריכה לבנות משהו מסוים לפרויקט שלקחתי בו חלק. הייתי צריכה לתת את כל כולי למשהו שהוא פחות הסגנון שלי אבל באתי ונתתי הכל. לא הייתי מרוצה מהתוצאה אבל כל פעם אני מנסה לחשוב מה אני יכולה לעשות כדי שזה יהיה מושלם ולא לעשות כדי להגיד 'עשיתי, אפשר להתקדם הלאה'. כשאני באה ובונה כיריאוגרפיה בשביל מישהו אני יודעת מה אני רוצה לעשות ולאיזה כיוון אני אקח אותו. אני תמיד לוקחת איתי שיעורי בית, כשאני מסיימת את החזרה הראשונה זה לא נגמר אצלי. אני מגיעה הבייתה ורואה את הסרטון אלף פעמים, חורשת עליו. אני מתקנת איפה שצריך, מצלמת את הריקוד ואז בבית מסתכלת, רואה מה אני לא אוהבת ואז בחזרה הבאה אני מגיעה ומסדרת את הכל כדי שאני אראה את זה ואגיד 'וואו, אוקיי זה שונה'".

בימים האחרונים הרשת גועשת בעקבות פרסום הסרטון מההופעה של נועה קירל בה נחשף התפקיד החדש של צה"ל "רקדנים צבאיים". בין התגובות הרבות שהסרטון קיבל, היו המון מתנגדים לתפקיד בטענה שהוא לא מכבד את צה"ל ורקדנים על מדים זו בושה. בתור רקדנית וכיריאוגרפית ובעצם מי שיצרה את הכיריאוגרפיה המדוברת, מה דעתך?

"כששמעתי בהתחלה על האופציה הזאת להביא לרקדנים מקצוע בצבא הרגשתי שאני 'הסנטה קלאוס' של החיילים. התקשרתי לרקדנים שאני מכירה שהם כבר בצבא והם סובלים ולא נהנים מהשירות שהם עושים. לקחתי באמת רקדנים מוכשרים שקיוו באמת שיעבירו אותם מהתפקיד שלהם והם באמת ייהנו ממה שהם עושים ומהתפקיד שלהם כרקדנים בצבא ויקחו חלק בהפקות עם נועה קירל, מרגי ואומנים נוספים וזה היה וואו גדול בשבילי. הרגשתי שבאמת אפשר לעשות משהו שונה במדינה. לא רק העמדות של חיילים שאני עובדת איתם בלהקות הצבאיות. לפני שנועה ומרגי הצטרפו לצבא הייתי עושה העמדות ושינויי שורות, זה היה מהמם אבל לא באמת ריגש אותי כמו שהתרגשתי ששמעתי על הקטע של הרקדנים הצבאיים. כל ההודעות והתגובות של 'וואו איזה בושות, מה זה הרקדנים האלה, מה זה נותן לרקדן לרקוד בצבא, זה מביך!' ואני שואלת את עצמי , מה מביך בלהיות רקדן על מדים? זה כמו זמר, זה כמו ספורטאי, כמו כדורגלן. רקדן זה מקצוע, למה להסתכל על זה ככה? למה העין הצרה הזאת? בעיני יהיה שינוי וזה יחזור. אני לא אוותר על זה בקלות, זה משהו שהוא קצת מביך לצה"ל בעיני ואני לא רואה את זה בעין טובה בכלל. כמובן שאנחנו נעשה מה שהם יגידו, אבל אנחנו לא נוותר על זה כל כך בקלות. רקדן זה מקצוע, מה הבעיה שיהיה רקדן בצבא? הם מגיעים כמו כולם הם נמצאים בבוקר ועובדים כמו כולם ומשרתים וישרתו כמו כולם. אני מאוד אופטימית לגבי העניין הזה ואני אעשה הכל כדי שזה יחזור".

ספרי לנו על העבודה הצמודה עם נועה קירל ובעצם על החיבור המיוחד שנרקם בינכן

"החיבור שלי עם נועה קרה מרגע הראשון והוא אלוהי. התקשרו אליי עוד הרבה בחורות צעירות מתחילות ומוכרות שפנו אליי ואמרתי לא. אני מאוד אוהבת להיות ייחודית. אני לא רוצה לעשות מעצמי 'מסחרה'. אם אני עם נועה אז אני אהיה רק עם נועה. כשאני עובדת עם נועה אני מרגישה את היצירה שלי יוצאת החוצה. היא גם מאוד נותנת לי. היא תמיד אומרת לי 'מור, אני סומכת עלייך, תעשי מה שאת יודעת'. היא נותנת לי להביא את היצירה שלי במיליון אחוז ואנחנו פשוט מוציאות דברים שלאו דווקא אומרים עליהם 'יאללה עוד קליפ' אנחנו יוצאות מהכיוונים האלה ומביאות דברים שונים, מרשימים וגדולים וזה באמת חיבור מטורף מה שיש לי עם איתה".

השנה לקחת חלק בבניית הכוריאוגרפיה לפסטיגל. איך היה?

"מהמם! זה היה כיף ברמות. העבודה הראשונה שלי הייתה בפסטיגל ועבדתי עם עוד כוריאוגרפים מוכשרים ברמות וזה היה מטורף. זו הייתה באמת חוויה. כל יום כמות ענקית של אנשים שמגיעה לראות את היצירה על הבמה וזה מרגש מאוד".

לפני כמעט שנה התחתנת עם רון אלוף. את מרגישה שיש התנגשות עם החיים הפרטיים והקריירה?

"יש לי פרטנר מדהים. הוא מאוד מעורב, רואה כל דבר שאני עושה, הוא מאוד מפרגן לי. אם יש דברים שבעיניו אני יכולה להיות יותר טובה אז הוא אומר לי 'מאמי את מסוגלת ליותר'. הוא מאוד איתי בכל הדבר הזה, מההתחלה. כשהכרתי אותו אז הוא קודם כל התעניין בעבודה שלי ואין את זה אצל הרבה. הוא איש עסקים, אני כוריאוגרפית ורקדנית והוא פשוט התעניין בזה ונכנס לזה. לפעמים הוא שולח לי סרטונים ופוסטים. הוא אוהב להיות איתי, לעזור לי, להגיד לי מה הוא חושב ובאמת שאני חוזרת הביתה מהחזרות, דבר ראשון שאני עושה זה להראות לו על מה עבדנו".

מה התכניות העתידיות שלך? לאן את רוצה למנף את הקריירה שלך?

"אני מאוד רוצה להגיע לחו"ל. ביחד עם נועה. לפני הקורונה הייתי אמורה לצאת לחו"ל לרקוד, לקחת השראה, להסתכל על הופעות. כשיש הופעות אני הראשונה להיות בתור ולקנות כרטיס ותמיד בשורה הראשונה, גם אם זה משהו שאני פחות מתחברת אליו, אני מאוד אוהבת לראות את היצירה על הבמה, זה משהו שאני מאוד מתחברת אליו. זה משהו שבוער בי. נגיד ביונסה, שהיא דרך אגב ההשראה שלי, כל טור שהיא מוציאה זה כרטיס ישר, לא מעניין אותי איפה. אני לגמרי רואה חו"ל, אני לא מוותרת. אני מרגישה שאני לגמרי בתהליך נכון".

וריקוד הוא הכיוון היחיד? או שיש עוד דברים על הפרק?

"מאז ומתמיד שרתי והוצאתי סוג של מיני שירים שלי שעבדתי עם אנשים ויצרתי גם קליפ, אבל לא הוצאתי אותו החוצה כי תמיד היה לי בראש 'מה יגידו, מה יחשבו', וזו נטיה שאני חייבת לציין שחייבים למחוק. תמיד לאנשים יהיה מה להגיד - לטוב ולרע. תמיד רציתי גם לשיר, גם לרקוד, גם לשחק, אני עשיתי אודישנים ולמדתי משחק בכמה מקומות בשביל עצמי. אבל היום אני מרגישה במקום הכי נוח ואהוב שיש שזה הריקוד. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי. רציתי לפנות לכיוונים אחרים אבל המחשבה והעיקצוצים האחרים שהיו לי בראש לא נתנו לי להוציא את זה ואני לא מצטערת על זה, אני לומדת מזה דברים על עצמי"

איזה טיפ יש לך לתת לרקדנים ולכוריאוגרפים הצעירים בבית?

"הטיפ שלי הוא אף פעם לא לעשות חצי דרך, ללכת בדרך הארוכה. זאת אומרת שאם אני רוצה לבנות משהו אז זה לשבת על זה ולחקור את זה ובאמת להבין על מה מדובר. תביאו את היצירה שלכם בדרך הטובה ביותר. תעבדו, תלמדו, תקבלו השראות".

וטיפ לעמידה מול קהל?

"תוציאו את כל המגננות האלו של 'אני מפחד ומה יגידו עליי'. תעבדו בבית, תסתכלו על עצמכם במראה ותאהבו את עצמכם את איך שאתם נראים, את מה שאתם מביאים, מה שאתם מוציאים. כל אחד מביא אופי אחר. אם אנחנו נשאיר את הפחדים האלו בראש כלום לא יעזור. תגידו לעצמכם 'זה אני ואני עולה על הבמה ונותן את כל כולי'".