מחאת המכנסיים הקצרים מוכרת לרובנו מרבות השנים בהן אנו לומדים בבתי הספר. במשך שנים פועלות תוך הסברה, נערות רבות שבוחרות לצאת ולהילחם על מקומן בחברה ובבית הספר, על השוויון שאינן זוכות לו ועל תופעת האשמת הקורבן בהן נאלצות להיתקל מידי יום במקום שמתיימר להיות המונופול לחינוך החל מילדותנו.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• הנוער (הלא) העובד: הפגיעה הכלכלית של הקורונה בבני הנוער
• רחצה בטוחה: אלו הם כללי הזהירות והבטיחות
• המבחן האמיתי: האם בתי הספר שלכם מקפידים על ההנחיות?

ההבדל בין השנה הנוכחית לשנים הקודמות לה הוא ההנעה לפעולה. לאחר התעלמות של רבים מהעומדים בראש המערכת, הוחלט לשבור את מחסום הפחד ולנקוט בצעדים מחמירים אף יותר, בתקווה שיעוררו שינוי. צעדים אלו כללו בין היתר הגעה לפתח בית הספר במכנסיים קצרים וארגון מחאות ברחבי הארץ.

© AdobeStock

צעדים אלו בעת האחרונה הפכו למתבקשים, לנוכח אמצעי הזהירות שנועדו כדי לעזור לנו להיות מוגנים מפני נגיף הקורונה שגרם להשבתה כמעט מלאה של החיים המוכרים לנו, ובנים מסכת הפנים. השבוע, בעקבות השרב הכבד, אפילו הותרה אי עטיית מסכות בכיתות ובמרחב הציבורי, עד לסיומו. אבל גם כאן יש התעלמות מהלבוש הכולל, ואין התייחסות ללבוש של הנערות גם במצבי קיצון של 40 מעלות חום בצל. דבר המקשה על הנוכחות בבתי הספר. כך שמבחינת עטיית מסכה יש התחשבות ושיוויון לכולם, אבל לגבי מכנסיים קצרים (שכולנו יודעים עד כמה הם מקלים על הלובשים אותם בקיץ ובחום) - אין שיוויון כלל וכלל.

בית הספר מבקש שנכיר בו כמקום המרכזי לחינוך ואני שואלת - איך מרכז חינוכי שמלווה אותנו במשך 12 שנים מצליח ללמד אותנו כל נושא מספרי הלימוד, מלבד אותו החינוך הכל כך נחוץ במדינה? שנת הלימודים האחרונה עוררה עמה המון דיונים בנושא החינוך בארץ, ובצדק. כפי שציינתי קודם, כבר מגיל קטן אנו נחשפים לערכי החינוך אותם שואפת המערכת להעביר לנו. הדיונים בכיתה עוסקים בנושא קבלת האחר והשוויון, אך ברגע האמת, אין המערכת עומדת בערכיה האישיים.

מי מאיתנו לא מכיר את זה? בפתח בית הספר עומדים להם אנשי החינוך, המורים או המנהלים, ומבקשים לבדוק את העמידה של התלמידים בקוד הלבוש. עד כאן, לגיטימי שקוד הלבוש יהיה חלק חשוב במערכת, אבל הבעיה היא אחרת, כאשר החוק הופך להיות חוק מפלה ולא שוויוני - הערכים שמועברים לתלמידים אינם תואמים את "החינוך" שנושא את שם המערכת כולה, החל מאנשי המשרדים וחברי הכנסת ועד לאנשים "הקטנים" אותם אנו פוגשים מדי יום, הלוא הם המורים והנהלת בית הספר. מלבד המסר השגוי שמועבר כבר מהשנים הראשונות לחיי התלמידים במערכת, הנזק שנגרם בשנים המתקדמות יותר ובבגרות הוא רב. רבות הנערות שיכולות להעיד על הערות מצד צוות המורים וההנהלה שכלל התייחסות לסגנון הלבוש, למבנה הגוף של האישה וגם למיניותה. ובכך לתת לגיטימציה למשפט שטוען את הקשר בין לבוש להטרדות מיניות ומקרי אונס ורצח שמדווחים מדי יום וכמעט ולא זוכים למענה הראוי. מסרים אלו נטמעים ונחרטים בזכרונם של התלמידים הצעירים ולמעשה נותנים לגיטימציה להחפצה וליחס מזלזל כלפי נשים.

© AdobeStock

הבקשה לשוויון מגדרי אינה בקשה מוגזמת או לא מכבדת. בשנת 2020, לאחר שנים של מאבק, בתי הספר עדיין משדרים לנו שהלבוש פוגע בכבודנו כנשים. מלמדים אותנו לכסות את גופנו ולהתבייש בכך, להתבייש בסגנון הלבוש שלנו בטענה שחלילה לא ניפגע או נוטרד. אך הלבוש אינו הגורם לכך, אף אישה לא בוחרת להיות קורבן לאלימות מינית, בין אם היא פיזית, נפשית או מנטלית. לכן, איני רואה סיבה מספיק מוצדקת על מנת למנוע מאיתנו, הנערות, להגיע בלבוש קצר לבית הספר.

ברגע שעולה הנושא לדיון, מצדיק הצוות כולו את קוד הלבוש ואי השוויון בטענה שמבנה הגוף של הנשים שונה והדבר עלול לעורר גירוי אצל הבנים. עם החלק הראשון של המשפט אני נוטה להסכים באופן חלקי, נכון שהמבנה הפיזיולוגי שונה בין זכר ונקבה, אבל האם העובדה כי נולדנו נשים נותנת מקום לאפליה במשך כל השנים הללו? בעת שבני המגדר הגברי מגיעים בלבוש קצר ונוח, למה בנות המגדר הנשי נאלצות להגיע בלבוש שלא תואם את התקופה?

אסיים בתקווה אישית שלי, שבדומה לכמה בתי ספר שבעקבות המחאה שינו את כללי הלבוש, כך יועבר המסר לעוד רבים אחרים ויוכל לזכות את התלמידים והתלמידות בשוויון. ובנימה זו, אני קוראת לכם לקח חלק במחאה בנהדרת הזו ולעודד שוויון בעתיד, בכל תחומי החיים. להגיע לבית הספר ולהביא את הנושא לידי דיון.