אני זהבה זאודו בת 18 וחצי קומונרית בחוות ההכשרה בפתח תקווה בגרעין "מחר" של הנוער העובד והלומד. יום הזכרון ליהודי אתיופיה מקבל אצלי תפנית די שונה בשנה הזאת. אני גדלתי בבית דתי עם הורים שעלו ארצה, אך מנהגי העדה נשמרו בבית. 

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• מועצת התלמידים והנוער: "שבו עם התלמידים וקבעו יחד את קוד הלבוש"
• הנוער (הלא) העובד: הפגיעה הכלכלית של הקורונה בבני הנוער
• רחצה בטוחה: אלו הם כללי הזהירות והבטיחות

השיחות שלי עם הוריי על העלייה שלהם ועל מה הם עברו במהלך המסע שלהם החלו רק ביום שהייתי חייבת לעשות את זה - הייתי חייבת להגיש לבית ספר את עבודת השורשים שלי. כשביקשתי מהוריי שיספרו לי על העלייה שלהם לא האמנתי שהסיפורים שלהם יגיעו לסדר גודל כזה. ראיתי את האושר של אימי בעינייה כששאלתי אותה על החיים שלה שם בתור נערה. הניצוץ בעיניה התגבר, ככל ששיתפה בזיכרונות מילדותה - ניחוחות הפרדס, שיעורי הבישול שסבתי העבירה לה בצעירותיה, הילדות שמעולם לא הייתה לה, המעבר שלה מילדה לאמא בגיל צעיר מאוד, ועל הקושי הלא מוסבר, שמחזיר אותה לשם, אבל ממקום אחר, שלם יותר, ועם הרבה גאווה וגעגועים בו זמנית.

 אבל דבר אחד היא לא הפסיקה להגיד לי לאורך כל השיחה: "חלמנו, באמת לא האמנו שנגיע לארץ ישראל". אני מסתכלת עליה וראשי מתחיל להריץ מחשבות ותהיות וכל כך הרבה שאלות. לא הבנתי באמת עד הסוף, אבל בלב ידעתי שאין יותר גאה ממני.

זהבה ומשפחתה © צילום פרטי

כשסיימתי לדבר עם אימי עברתי לאבי ושאלתי אותו פחות או יותר את אותן שאלות. הוא סיפר לי סיפורים מרתקים על איך הם היו שומרים על הצאן שלהם ואיך הם עבדו קשה בשדות מלאי מרץ. לא האמנתי שהסיפורים שלהם ייגעו בי כל כך,  אני הרי ילידת הארץ. בחיפושים אחר האני הישראלי הצברי שלי, ששכחתי שאני נולדתי לתוך שושלת של גיבורים.

פה בעצם התחיל המסע שלי בתוך העמקת הידע של מה אני בעצם ואיך כל זה קשור בסופו של דבר למי שאני.  אז אחרי עבודת השורשים הזו ידעתי שאת הנושא הזה אני חייבת לחקור לעומק. ישבתי עם הוריי והתעקשתי לשמוע עוד. שמעתי סיפורים שלא הצלחתי לעכל, על אובדן ועל מחסור רב באוכל, על לילות שלמים של הליכה ממושכת בחושך בלי לדעת מה צופן להם הדרך, על אנשים שניצלו את אפיסת הכוחות שלהם לרעה, על ההמתנה שנמשכת שנים. והכל בשביל מה, בשביל להגיע לאדמת הקודש? זה לא היה נראה לי הגיוני שזה אפשרי לעבור דבר כזה ועוד בזמן שאימי בהריון ואבי חייב להישאר חזק ויציב בשביל כולם. זה היה נשמע לי כמו סרט אימה מתמשך ותלוש כל כך מהמציאות. אני מסתכלת עליהם וליבי דופק וגלגלי המוח שלי לא מפסיקים להסתובב. אני לא מפסיקה לשאול שאלות כמו ילדה שמספרים לה סיפורים מהאגדות, אבל היו שאלות ששמרתי לעצמי.

כמו האם זה בכלל אפשרי לעבור כל כך הרבה ועדיין להישאר יציבים עם אמונה שלמה שהם בסופו של דבר יגיעו לאדמה הקדושה שכל כך חלמו? או איך זה ייתכן שהאמונה שלהם זה הדבר היחיד שהחזיק אותם בכל הקושי הזה? 

הסיפור שלהם לא היה פשוט, ונדהמתי כל פעם מחדש עד כמה באמת כל הסיפורים הנוראים האלה לא עוד רק סיפורים אלה המציאות של אותם אנשים ושל הורי. בחיים לא ציינתי את היום הזה ולא הבנתי עד כמה המשמעות שלו גדולה, גם כשאני בת העדה.

כאשר נכנסתי לחוות ההכשרה עברתי דרך כל המסעות האלה, הכרתי את זה יותר מקרוב לא הרגשתי שקראתי מאמרים או שעניתי על שאלות או ״שחקרתי את הנושא״. הרגשתי שחייתי אותו, הרגשתי אותו בוער בתוכי כל כך ,עם כל הכעס, הכאב, השמחה והגאווה.

להיות בת להורים עולים זה לדעת ש"עולה" זה לא קללה אלא מסע. להיות בת של הורים עולים זה להיות גאה בכל פיסת צבע בגוף שלי, זה לדעת שיש עוד סיפור שלם שעלייך לחקור וזה בחיים לא יגמר. להיות בת להורים עולים זה להיות דור המשך של צעקת הדרך שלהם ושל אותם אנשים שנספו בדרך. להיות בת להורים עולים זה לדעת שבתוך תוכי טמון הכוח והחוזק שלהם.

אני גאה בכם, בכל אותם האנשים שבחרו להשאיר את החיים שלהם מאחור ולהתקדם לעבר העתיד שאף אחד לא הבטיח להם שהוא יהיה יותר טוב, אני גאה בכל אותם האנשים שעברו את המסע הזה והקימו פה משפחות ולא שכחו מאיפה הם באו.

וכואב לי, כואב לי על אותם האנשים שלא יזכו להגיע לארץ הקודש, שלא יזכו לנשק את ריצפת אדמתם, שלא יזכו להקים שושלת שתזכור לעד את סיפוריהם.

ובשביל זה אנחנו פה! אותם העולים שהצליחו להגיע ארצה - תצעקו את סיפורכם. מה שנותר לנו הוא להמשיך להזכירכם עם ראש מורם וגאווה גדולה. אני מזמינה את כולכם לחקור ולשאול ואולי כך תבינו איך זה קשור אליכם כי המסע הזה הוא של כולנו.

אני גאה להיות בת להורים עולים.