טור אישי: "אלו השעות האהובות עליי בשבוע"
"כל שבוע אני מגיעה למשמרת שאורכה כארבע וחצי שעות, לפעמים גם יותר. אני יכולה להגיד באופן חד וחלק שאלו השעות היותר אהובות עליי בשבוע, וכן, גם אם זה אומר שאני אתקל בהקאות לפעמים גם על הנעליים" • נועם אסולין המתנדבת במד"א בטור מעורר השראה לכבוד חגיגות 90 לארגון שחלו השבוע
מאז ומתמיד רציתי להיות חלק מגורם בעל השפעה, מקבוצה גדולה שיכולה לשנות את חייהם של אחרים. להיות זאת שתעלה למישהו חיוך על הפנים ושבאותם רגעים שהיא איתו הוא ידע שהכל בסדר. לקבל תחושת סיפוק מתרומה לקהילה ולדעת שהצלחתי לשפר למישהו את ההרגשה, אפילו בקצת.
עוד בערוץ המגזין של פרוגי:
- טור דעה: המחאה שאיבדה את המצפון
- יום האוקיינוסים: העובדות המעניינות והמפתיעות
- למרות הביטול: בתי הספר שמצאו חלופה לנשף
זה לא סוד, מאז ומתמיד נמשכתי לשני העולמות - הראשון הוא עולם התקשורת והמדיה, היכולת להביע את הקול והמחשבות שלי לקהל מגוון של אנשים בכל הגילאים והעולם השני הוא עולם הרפואה. כשיגיע היום, ארצה לצאת ללימודי רפואה ובעתיד להיות מנתחת מוח. נשמע שאיפות גדולות אבל מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת לשאוף לתוצאה הטובה ביותר ותוך כדי להישאר נאמנה לעצמי ומאושרת.
כששמעתי לפני כשנה שפותחים במיונים השנתיים למגן דוד אדום, ארגון ההצלה הלאומי בישראל ידעתי שאני חייבת לנסות להתקבל. אז הלכתי לראיונות, תלמידה בחודש השני שלה לכיתה ט', עם קוקו גבוה, פוטר ומכנסיים ארוכים לפי ההנחיות שניתנו לנו בבית הספר ויצאתי מרוגשת אל תחנת מד"א אשקלון - שם נערכו הראיונות. לשמחתי את הריאיון הראשון עברתי, ואחריו גם את השני- ההתרגשות בשיאה! עוד צעד וחצי ואני בפנים.
ואז הגיע התאריך המיוחל ה-6 בינואר 2019, התחלתי את הקורס הכנה למד"א "קורס 60" שבמסגרתו לומדים על גוף האדם, מחלותיו ועל מתן עזרה ראשונה בשטח למטופלים בכל שכבות הגיל. לומר את האמת? קל זה לא היה. הייתי מגיעה אחת לשבוע (לפעמים גם יותר) למשך מספר שעות בהן למדתי, תרגלתי והחכמתי.
בכל יום ראשון, במשך חצי שנה, הייתי מתמלאת באנרגיות והתרגשות - מבינה שאני קרובה להגשים את החלום שלי. חצי שנה חלפה לה, מהר אפילו. איך אומרים, "הזמן עובר מהר שנהנים", וואלה נהניתי ממש. הכרתי חברים שאני יודעת שילוו אותי לכל החיים. שנהפכו למשפחה שנייה עבורי ויהיו שם לצידי תמיד. חצי שנה עברה לה, סיימתי את הקורס, עברתי את מבחני הסוף והרגע הגיע. אני אעלה על אמבולנס, אני! תהיה לי סוף סוף את היכולת לתרום מעצמי בצורה בה תמיד קיוויתי ורציתי. התחלתי את המשמרות ומאז, אני לא יכולה להפסיק! כל שבוע בימי שני אני מגיעה למשמרת שאורכה כארבע וחצי שעות, לפעמים גם יותר. ואני יכולה להגיד באופן חד וחלק שאלו השעות היותר אהובות עליי בשבוע, וכן, גם אם זה אומר שאני אתקל בהקאות (לפעמים גם על הנעליים) או במקרים הזויים, שאתם אפילו לא מצליחים לדמיין לעצמכם.
עכשיו, אחרי תקופה מדהימה אני יכולה להגיד בלב שלם שעשיתי את הבחירה הנכונה ביותר עבורי, אני נהנית מכל רגע בארגון ושמחה לקחת חלק במקום האדיר הזה שנקרא מד"א. אומנם עכשיו, בעקבות הקורונה, בני נוער לר יכולים להתנדב על האמבולנסים עצמם אבל אני קוראת לכם לעשות תמיד את מה שאתם אוהבים ומאמינים שיגרום לכם לתחושת סיפוק, אני עשיתי את זה ועכשיו- תורכם!