השנה הקודמת החלה בכאב גרון ושיעולים שהתפשטו לוירוס קטלני שדפק לכל אחד מאיתנו על הדלת. או לפחות ניסה להתקשר אלינו בזום. זה המשיך בכאב באוזן, כששמענו על אונס הנערה באילת. האוזניים סירבו לשמוע את מה שכולנו כבר ידענו מזמן: חייבים כאן שינוי.
מידי פעם הרגשנו קוצר נשימה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• אמ;לק: מי המדינה שמחלקת פרסים לאנשים שעושים ספורט?
• שחקו וגלו: ממי אתם צריכים לבקש סליחה?
• טור אישי: "למדתי להעריך ולחוות את הרגעים הקטנים"

היה קצת קשה לנשום עם המסיכה ועוד יותר קשה לנשום כשקיבלנו דו"ח על מסיכה. דקרו אותנו בגב וגם שרפו לנו את הנשמה עם כל בלוני התבערה, אבל רק בצד הדרומי של הגוף. המרכז תיפקד כרגיל. בקושי הרגיש בהבדל.

היינו בסגר והיינו בסדר ואת האמת שליל הסדר היה קצת עצוב לבד. למדנו להתחתן עם 20 אנשים קרובים, לעשות קניות באינטרנט ולהיות יותר משפחתיים. הדבקנו, נדבקנו ודבקנו בהרבה דברים חוץ מההנחיות. למדנו לגלוש בשעת משבר, תפסנו את הגל הראשון, השני וכולנו יודעים שהשלישי בדרך, למרות שהוא פחות נתפס.

העמסנו על עצמנו כמה מלחמות פנימיות, וכאילו שזה לא הספיק - גם עומסי חום הגיעו בלי הזמנה. פוצצנו מנהרות ופוצצנו ערכים והיו ימים שהכל התפוצץ לנו בפנים.

אבל היי! גם התאחדנו. התאחדנו עם הקרובים, המשפחה, וגם עם כמה אמירויות. ולא רק בגלל הטיסה לאבו דאבי.

לא שתקנו. ידענו להרים מחאות. מחינו על התרבות, מחינו על ההאסי, מחינו על הממשלה, מחינו על האונס. בחרנו, והתחרטנו, ושוב בחרנו, ושוב התחרטנו ובאיזה שהוא מקום הבנו שאנחנו חייבים להשתפר בקבלת החלטות ובקבלת מנהיגים. במנהיגות בכלל.

סוף סוף שאלנו את עצמנו את השאלות החשובות -
מי אני רוצה שיוביל את העם שלי?
איך אני מעסיק את עצמי לבד במשך שבועיים?
איך עושים טיקטוק מוצלח?

למדנו שהכל חד פעמי.
חוץ מהמסיכה, שהיא הדבר הכי לא חד פעמי בשנה הזאת.
קיבלנו. המון. פרופורציה.
נפל על כולנו עשר טון של כאב כשהחייל עמית בן יגאל ז"ל נהרג, וכולנו בכינו את מוות הילדים שטבעו בבריכה.

לקחנו מרחק, התקרבנו, התבלבלנו.
קיבלנו מענק, מחינו על המענק, הענקנו את המענק ועשינו גם כמה דברים טובים בשביל מישהו שהוא לא אנחנו.

שנת תש"פ, היית בהחלט לא פשוטה.
עקיבא ביקש שלא נעזוב ידיים, חנן רצה שנלמד איך להתאחד בפירוד הזה, הסתובבנו בהרבה סיבובים, חלומות התנפצו לנו לרסיסים, אין אוויר בשמיים לא היה אפשר לנשום, הכל היה תקוע במקום ואפילו מרגי לא יצא למסיבות למרות שהוא נראה מיליון דולר.

בניה ביקש שניקח את הפחדים ונזרוק אותם לים.
ובסוף, תראו הפכנו להיות גדולים. היו מלחמות וניצחנו כמה רחוק שהגענו, הפכנו להיות שלמים.

ואולי כדאי שנלמד קצת מג׳וני-
מאמין שאף פעם, למרות הכל -
לא מאוחר לקום, לשנות ולהיות עצמך.

אז למרות כאבי הגרון, האוזן וקוצר הנשימה, קיבלנו בשנה הזאת שיעור כעם על התמודדות עם משבר.

שנזכה כולנו - למרות הסגר, למרות האיסורים, למרות המסיכות - לחגוג את השנה החדשה בשמחה, לראות את הטוב, להתאחד - ואף פעם לא לעזוב ידיים.
(טוב, רק אם אתם באותה קפסולה).

שנה טובה וגמר חתימה טובה.