מעטים האנשים שהצליחו להגשים את חלומם בגיל צעיר ולכבוש את היעדים שחלמו עליהם לפני השינה, אך הם קיימים ואלון מאירי הוא דוגמא מדהימה לכך. הוא עוד לא בן 20 וכבר בעל קריירה שלא מביישת אף ספורטאי בגילו, עם הישגים מטרות ותובנות. 

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• מצטמצמים: כך תחסכו בהוצאות הבית
• אמ;לק: טראמפ בבעיות ושריפות בצפון
• שחקו וגלו: כמה אתם מכירים את מנהגי הושענא רבה?

תחום הספורט וההצטיינות בו מעולם לא היו זרים למאירי. מאז שהוא זוכר את עצמו הוא מתעסק בספורט. "תמיד אהבתי ספורט. שיחקתי כדורסל, שחיתי, שיחקתי כדורגל ולמדתי קפוארה", מספר מאירי בחצי חיוך המורגש דרך נימת קולו בטלפון. את תחום הכדורעף פגש לגמרי במקרה בבית הספר כאשר המורה שלו לחינוך גופני באותה התקופה, רונית ארז, הקימה נבחרת כדורעף בבית הספר ואלון, חובב ספורט מושבע, לא פספס את ההזדמנות והצטרף לנבחרת. המורה, שזיהתה בו את הפוטנציאל מגיל צעיר שוחחה עם הוריו ואיתו ושלחה אותו למיונים לגיל הצעיר בווינגייט. "בהתחלה לא ידעתי אם אני רוצה, הייתי קטן, לא ידעתי אם יש לי כח לזה", מספר מאירי בגילוי לב, "היה לי כיף עם החברים וזה מה שהיה לי חשוב באותה התקופה".

על חלומות, ויתורים ושאיפות

מתי בעצם ידעת שזה החלום שלך?

"הבנתי שזה החלום שלי בזמן שהתחלתי לשחק בנבחרת ישראל הצעירה עם סגל מאוד רחב של ילדים ושם, בכיתה ח', נבחרתי להיות הקפטן של הנבחרת. פשוט היה לי כיף להיות בתפקיד כזה מוביל, להיות עם החברים והענף עצמו. עברתי משם ל'מכבי' ובכיתה י' קיבלתי הצעה לעבור למכון וינגייט, לפנימיה של הספורטאים המצטיינים ושם בעצם הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, ואם אני עובר למקום הזה אני ממשיך עם זה לכל החיים, לוקח את זה לשלב הבא".

קריירה של ספורטאי גדושה בהמון אימונים, לחץ וציפיות רבות מהסגל, הקהל והמאמנים. יש בך פחד שתקרוס בשל כל הלחץ, במיוחד שאתה עוד צעיר? 

"לא. אני חושב שלחץ זה משהו שמתמודדים איתו ביומיום גם בלי קשר לכדורעף ולספורט. אני בחרתי את אורח החיים הזה ואני מודע להקרבות ולדברים שאני צריך לעבור ולעשות בשביל להגיע למצויינות ולדרגים הגבוהים שלשם אני מכוון. אם זה אירופה, לקחת אליפות ובארץ יחד עם הקבוצה אני לא חושב שאני אקרוס כי אני מודע למה שצריך לעשות בשביל להצליח".

דמיינת שבאמת תצליח להגשים את החלום שלך ולהגיע להישגים הגבוהים אליהם הגעת?

"במאה אחוז! מכיתה ט' זה הדבר היחיד שהיה לי מול העיניים. מכיתה ט' הבנתי שאני רוצה לשחק כדורעף, כיתה י' עשיתי את המעבר לוינגייט ומאז אני פשוט ברעל בעיניים ובדרייב של עבודה של נגמרה ולא תגמר".

בעקבות העומס והאימונים שקריירה כמו שלך דורשת, נאלצת לוותר על דברים מהחיים הפרטיים שמחוץ לספורט?

"אחד הדברים המאוד ברורים באמת כשעברתי לוינגייט היה לעבור דירה, לגור לבד, לעזוב את כל החברים, את המשפחה, את בית הספר, בעצם את כל השגרה שהייתי רגיל אליה ובעצם לעבור לפנימיה. כבר חמש שנים שאני לא גר בבית, זו הקרבה שהיא חיונית למטרה אבל זה קשה, לא כולם מוכנים לזה. היום, החברים שלי מתחילים להתגייס ובעצם מבינים מה זה לא להיות בבית ולהיות רחוק מהמשפחה, שאלו דברים שאני הבנתי כבר לפני חמש שנים, בכיתה י'. פתאום הם מבינים מה אני עובר ומקבל פידבקים מחברים שעכשיו מבינים מה עברתי".

לפעמים יש בך חרטה כלשהי על ההחלטה?

"לא, אני שלם איתה במאת האחוזים. אבל כן, זה לפעמים קשה בעיקר שאתה מתגעגע.
עכשיו למשל, בתקופת הקורונה פתאום מצאתי את עצמי אחרי תקופה ארוכה מבלה מלא זמן בבית יחד עם ההורים והאחים שלי, אחרי שהתרגלתי במשך ארבע שנים להגיע הביתה לסופי שבוע. אז היה לי פשוט כיף להיות עם המשפחה והחברים וזה קצת אפשר לי שינוי אווירה ובעיקר נתן לי כוח להמשיך הלאה. עכשיו אני 'אול אין' מה שנקרא".

על השפעות, יתרונות ומה שבין לבין

אתה חושב שהספורט או הפרסום המוקדם בגיל צעיר ביגר אותך בדרך כזו או אחרת?

"בואי נגיד ככה, הספורט באמת תפס מקום מאוד גדול במי שאני היום. הוא נתן לי ערכים, לימד אותי להיות בן אדם, להיות קפטן של נבחרת ולהנהיג. למדתי להיות שחקן קבוצתי ולדעת איפה ומתי לעשות את הויתורים ולהיות שם למען הקבוצה. זה נתן לי את כל הערכים של מי שאני היום. זה פחות פרסום כי ענף הכדורעף הוא לא כזה גדול. אני בטוח שכן מכירים אבל זו לא אותה הרמה כמו של כדורגל וכדורסל. הפרסום הגדול שלי בקרב הנוער היה כששיחקתי בסדרה 'אמא מביכה' בערוץ ZOOM וזה היה מדהים פתאום לקבל אהבה שונה שלא הייתי רגיל לקבל, פתאום אנשים מכירים אותי, רואים אותי ברחוב ומבקשים ממני סלפי או משהו כזה וזה היה מאוד מאוד נחמד ואני מאמין שבעתיד אם אצליח לשלב בין עולם הכדורעף לעולם המשחק שאני מאוד אוהב - אני אעשה את זה ואני מקווה שגם אצליח".

 איך אתה מצליח והצלחת בעצם לשלב בין החיים הפרטיים לבין הקריירה שלך בתור ספורטאי?

"בוינגייט, בתקופת הלימודים, גרנו שם 160 ספורטאים מ-11 ענפי ספורט שונים ובאמת נמצאים שם 24/7. יש לך לו"ז מאוד ברור - אתה קם בבוקר, יש לך אימון בוקר, הולך ואוכל ארוחת בוקר, הולך ללמוד בבית הספר חמש שעות, מה שאתה מספיק אתה מספיק ויש את שיעורי הבית גם. בסך הכל הייתי תלמיד סבבה, לא יותר מדי טוב, המקצועות הריאליים והשפות באו לי בקלות יתרה, וההומניים פחות. אחרי הלימודים מגיע אימון הצהריים. הלו"ז שלי היה מאוד נוח כי המכון עצמו, המאמנים והמורים היו מסונכרנים ומכוונים למצויינות והצטיינות. כלומר, קודם כל חובה לסיים בגרות מלאה וטובה ולצד זה הצטיינות בענף הספורט הפרטי שלך. אז כן, השילוב הזה היה יחסית קשה\ אבל בסוף, זה אפשרי. 

עכשיו עם השירות הצבאי שלי זה שונה. גוייסתי למסלול ספורטאים מצטיינים ובזכות המסלול הזה אני משובץ בתפקיד שנקרא "מורה חייל". המשמעות היא שאני נמצא בבית הספר ועוזר למורים בשיעורי הספורט. אז בבוקר אני הולך לבית הספר ואחר כך מתאמן. הצבא באמת תומך ומאפשר לנו הספורטאים המקצועיים שנצליח להמשיך ולפתח את המיומנות שלנו ושההתקדמות המקצועית לא תיפגע . למזלי, זכיתי להיות משובץ במסלול כזה כי המכסות לספורטאים מצטיינים מצומצמות לעבוד עם ילדים, להביא את הערכים שלך מהספורט ולהעביר אותם הלאה לדור הצעיר בתקווה למצוא את הספורטאים הבאים של המדינה, זו זכות".

מה היתרון הכי גדול בעיניך לפרוץ בגילך?

"קודם כל זה חשוב תמיד שיהיו לכל אחד חלום ומטרה, לא כולם מוצאים את המטרה שלהם בגיל כזה צעיר ומי שמוצא שילך על זה בכל הכח. ברגע שאני הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, הבנתי שזה מה שאני אעשה והייתי לגמרי בתוך זה. בגיל כזה צעיר אתה לומד את העקרונות ואת הבסיס וזה פשוט נטמע בך. אם אתה לומד את זה בגיל קצת יותר מאוחר, נגיד אם אתה מתחיל רק בגיל 18 להתמקצע בספורט מסויים אז זה שונה מאשר להתחיל מגיל של כיתה ד', ה', ו'".

האם אתה מרגיש שעקב גילך הצעיר, חלה עלייך החובה להוכיח את עצמך יותר ביחס לקרייריסטים בוגרים בתחום שלך?

"אני תמיד רוצה להוכיח את עצמי. תמיד אני מוצא לעצמי את מה שידליק אותי ואת מה שיאתגר אותי כדי להמשיך ולהשתפר ותמיד יש לי את זה. קודם כל, לא הייתי צריך אף פעם להוכיח את עצמי בפני אף אחד, גם לא בפני עצמי. ברור שאני רוצה, ברור שיש לי מטרות שאני מאוד שמח שהצלחתי להשיג אותן אבל עכשיו יש לי מטרות הרבה יותר גדולות ואני מסתכל כמה שנים קדימה ולהיכן שאני מכוון. כרגע אנחנו בפתחה של עונת המשחקים החדשה, ואני כחלק מקבוצת 'הפועל מטה אשר עכו' ואני רוצה להצליח במה שאני עושה בצורה הכי טובה שיש. להיות אני בצורה הכי טובה שאני יכול להיות וכמובן להשיג את הגביע ולנצח את האליפות יחד עם הקבוצה ולשחק בנבחרת הבוגרת, שאני כבר משחק בה, אבל בסגל הרחב, אני רוצה לתפוס מקום משמעותי בנבחרת".

עמודי התווך, הריגושים והסודות הכמוסים נחשפים

מישהו שבלעדיו החלום לא היה מתגשם?

"המשפחה! המשפחה קודם כל שתמיד תומכת בי פיזית, מנטלית, רוחנית - הכל. הם תמיד שם בשבילי, דואגים לי, מתקשרים אליי, מדברים איתי, באים לראות מה איתי. גם רונית, המורה הראשונה שלי לספורט שהיא כמו אמא שנייה בשבילי, שם הכל התחיל, בזכותה הכל התחיל וכמובן כל החברים שתמיד תומכים גם כשאני צריך את השקט הנפשי להתנתק רגע מהכדורעף ולהיות אלון מחוץ לכדורעף, שזה גם מאוד חשוב לקחת הפסקות מדי פעם ולנשום".

מה הרגע הכי מרגש שלך במהלך כל הקריירה?

"יש לי שני רגעים מרגשים מאוד. הראשון, ללא ספק, היה בגיל 16, בגיל של נבחרת הנוער, זימנו אותי לטוס עם הנבחרת הבוגרת שהיא עד גיל 20 וזה מאוד ריגש אותי. טסנו לרוסיה למוקדמות אליפות אירופה. לפני זה הייתי במוקדמות ושמעתי את ההמנון והכל אבל לעמוד ברוסיה ולשמוע את ההמנון עם כל החברים, המאמנים והאווירה זה פשוט מדהים, הייתה תחושה מדהימה ומחשמלת. הרגע השני היה בקיץ האחרון שזימנו אותי לנבחרת הבוגרת והייתי עם עוד חבר ששנינו היינו השחקנים הכי צעירים בנבחרת שזה מאוד ריגש אותי, נתן לי בוסט של אנרגיה ומוטיבציה להמשיך לעבוד חזק".

משהו שאף אחד לא יודע עלייך?

"אני כותב הרבה שירים, אבל שירים למגירה. אני כותב הרבה ראפ. כרגע אני שומר את זה לעצמי, אבל אני חושב שאני אפרסם אותם בעתיד".

על ההתמודדות עם הקורנה, החלומות והמטרות להמשך הדרך

עכשיו כשהחלומות שלך מתגשמים, יש חדשים?

"תמיד יש חדשים. כמו שאמרתי, אני תמיד נותן לעצמי מטרות וחלומות לשנה הבאה, לחודש הקרוב. תמיד שיהיה לי משהו שידחוף אותי ויתן לי דרייב להמשיך כי אחרת אתה הולך לאיבוד. החלום לעונה הקרובה זה לקבל כמה שיותר דקות משחק בקבוצה הבוגרת, ולקחת אליפות עם הקבוצה וגביע. ובעזרת השם שאולי תהיה לנו טיסה עם נבחרת העתודה, אני מקווה שזה יצא לפועל. לשנים הבאות, להגיע לאירופה לנסות לצאת לאירופה כשחקן שלם ובוגר יותר".

בוא נדבר רגע על תקופת הקורונה, שתפסה את כולנו לא מוכנים. המון אנשים לקחו אותה למקום פחות טוב ונפלו, יש אנשים רבים לקחו אותה והשתמשו בה כקרש קפיצה ויש אנשים שלקחו את התקופה הזאת כזמן למנוחה ושקט. איפה זה תופס אותך? 

"הקורונה ביאסה אותי מאוד, זה התחיל מאוד מבאס שביטלו לנו את מוקדמות אליפות אירופה של הנבחרת שלנו של הנוער שבה אני קפטן. אחר כך תוך כדי הקורונה, קיבלנו תכנית לשמירה על כושר וכשיצאתי לרוץ שברתי את היד אז הייתי כמעט ארבעה חודשים מושבת ולא יכולתי לשחק כדורעף עם כף היד וזה נתן לי המון זמן ללמוד את עצמי ועל עצמי, ללמוד בכללי ולהכין את עצמי מנטלית לדרך שאני עומד לעשות. עכשיו אני במקום הרבה יותר טוב. אז נכון, זה התחיל צולע אבל עכשיו דברים מתחילים להשתפר ואני במקום טוב ומקווה שבקרוב שהכל יחזור להיות כרגיל ונחזור לשגרה. העיקר שכולם ישארו בריאים וישמרו על ההנחיות, זה הכי חשוב שלא יהיו לנו עוד מקרים ונפגעים".

על החיים בתור ספורטאי והמסרים לקהל

איך זה להיות ספורטאי? מה הטייטל הזה מביא איתו?

"זה פשוט אורח חיים. זה להתחיל מאכילה נכונה, שעות שינה. זה לחיות את זה. אני אישית חושב על זה 24/7, וכל היום שלי סביב זה. אפילו לפני השינה, אני חושב מה יהיה מחר, מה יהיה באימון הבא? איך אני משתפר? מה הולך להיות? מה אני רוצה להשיג? האם יהיה כדור שאני אצטרך לחסום? האם יהיה כדור שאני אצטרך לרדוף אחריו ולהדוף אותו? ואני כאילו מכין את עצמי מנטלית לאימון הבא לשלב הבא, זה להיות מוכן תמיד להכל".

מה הספורט מהווה עבורך?

"הספורט מהווה עבורי את מי שאני, כשאני פעם ראשונה מציג את עצמי מול מישהו, אני אומר לו את השם שלי, מאיפה הגעתי ואז אני מספר לו על הכדורעף ומה שהשגתי, שאני משחק בקבוצה ושאני משחק בנבחרת ושאני קפטן נבחרת ישראל. זה פשוט מי שאני, ללא ספק".

לסיום, יש לך מסר לקוראים שלנו?

"קודם כל תודה רבה לאתר פרוגי שנתתם לי את הבמה הזאת להתבטא ולדבר על הספורט ועל מי ומה שאני, קודם כל תודה. ולקוראים, שתהיה לכם אחלה שנה, תנסו להוציא את המיטב תמיד ותצפו בכדורעף בטלוויזיה".