המגיפה העולמית, הסגרים וההגבלות השונות - משפיעים רבות על כלל האוכולוסיה - ההורים נאלצים לחלק את זמנם בין העבודה לבין טיפול בילדים הקטנים שנמצאים ללא מסגרות ובמקביל להתמודד בעצמם עם לחצים ודאגות. בין שיחה עם הבוס לבין בישול ארוחת צהריים, מי שקצת נשכחים הם בני הנוער - אלו ש"לא צריך" לדאוג להם כי הם יכולים להיות לבד בבית, ללמוד לבד ולהכין לעצמם אוכל - כמובן, לבד. 

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• אמ;לק: הקלות ראשונות בסגר ויאיר לפיד בכיוון מפתיע
• באנו לעזרת חבר: אלה וריי מחכים לכם
• לצאת מהשגרה: כך תשמרו בכיף על הנחיות הקורונה

בני הנוער הם בדיוק באמצע - הם לא קבוצת סיכון, הם לא עובדים חיוניים למערכת אבל הם גם לא ילדים קטנים שזקוקים להשגחה הורית מתמדת. נכון, אולי הם יכולים להיות עצמאיים ולהסתדר לבד בבית, אבל שזה לא יטעה אתכם - הקורונה, הסגר, הלמידה המקוונת, חוסר האינטרקציה עם בני גילם והשעמום הרב - פוגעת בהם בדיוק כמו שהיא פוגעת בשאר האוכלוסיה, אם לא יותר. 

"המסגרת הלימודית היא סמל לרציפות, סמל להתנהלות רציפה ותקינה. במצבי חירום או טראומה יש קטיעה ברצף התפקודי שלנו ואצל בני הנוער הקטיעה הזאת יוצרת תחושה שהם נעזבו, שאין מבוגר אחראי. בתוך הלמידה בזום אין הרבה גמישות, יש הרבה דחיסה של חומר בשיעור אחד ורוב הילדים מאבדים ריכוז, גם אם אין להם הפרעת קשב וריכוז מאובחנת. בנוסף יש כל הזמן הסחות דעת ושעמום רב", מסבירה הילה קלעי נובוטני, פסיכולוגית חינוכית מומחית. 

במשאל מיוחד שנערך כאן בפרוגי, בו השתתפו כאלף בני נוער בגילאי 14-18, נמצא כי 85.1% היו מעדיפים לחזור לשגרת לימודים בית הספר ולא להישאר בלמידה מהבית. 

יוני (שם בדוי), צעיר בן 16 מעיד: "בעיקרון אני לוקח חלק מאוד פעיל בשיעורים, יש לנו שלושה-ארבעה שיעורים כל יום. אבא עובד ואמא עכשיו לקחה הפסקה מהעבודה כדי להיות איתנו כי חשוב לה שנעביר את התקופה הזאת ביחד. כן, זה קשה ללמוד מהבית, זה פחות נח. האחים הקטנים רבים ולפעמים זה מפריע. בא לי להשתתף אבל אני נבוך מזה שישמעו את האחים שלי רבים בקולי קולות".

ענבר פלד, בת 16: "ההורים שלי עובדים והלמידה מרחוק ממש קשה. יש לי שתי אחיות קטנות אבל אני צריכה לפעמים להפסיק את השיעור שלי כדי ללכת לעזור להן להתחבר או שיש להן תקלות ואני צריכה לעזור להן לפתור. קשה לי ללמוד ככה, כבר מזמן איבדתי את החומר במתמטיקה, זה בלתי אפשרי לשבת כל היום מול המסך ולהקשיב. קשה להתרכז ככה זה מרגיש מצב כזה של חוסר אונים ואני יודעת שמה שקורה כרגע יכול לקלקל לי אחר כך ולא יהיה לי איך לתקן את זה".  

אבל לא רק הקושי בלימודים, חוסר היכולת להתרכז בשיעורים מקוונים או הדאגה לציונים ולמבחנים משפיעה על בני הנוער. חוסר המסגרת הלימודית וההגבלות הנוגעות למפגשים חברתיים מביאים עמם המון שעמום שמוביל לגלישה מרובה ברשתות החברתיות והתגברות תחושת הבדידות.

קלעי נובוטני: "גיל ההתבגרות הוא גיל בו מתעצבת הזהות העצמית שלנו ועיקר העניין של הילדים נמצא סביב תהליך ההיפרדות מההורים ויצירת הייחודיות שלהם. הם עושים זאת בעזרת האינטרקציות שלהם עם בני הגיל שלהם על ידי יצירת חברויות משמעותיות. בתקופה הזאת בעצם אין פעילויות חברתיות, תנועות נוער, טיולים ואפילו אין חינוך מיני בבית הספר. ילדים שהיו בודדים לפני כן או שסבלו מחרדה חברתית אנחנו רואים את זה מועצם עוד יותר, הם מתכנסים עוד יותר בתוך עצמם. גם האינטרקציה המועטה שהייתה להם עם בני גילם בזכות בית הספר נעלמה. בבית הספר יש חווייה של ביחד, יש תחושה של השתתפות ושמישהו רואה אותם. הילדים הבודדדים הופכים לבודדים יותר ואנחנו רואים עלייה באמירות אובדניות אצל בני נוער".

 27% מהנשאלים סיפרו כי הם חוששים למעמדם החברתי ו- 71.9% הודו כי חיי החברה חסרים להם וכי קשה להם לשמור על קשר רק דרך מסכים.

עדי (שם בדוי) בת 17, סובלת מגיל צעיר מחרדה ומטופלת פסיכיאטרית ופסיכולוגית כאשר בשנים האחרונות, בבגרות, זה הקצין לידי דיכאון. היא הגיעה לפרויקט "הפוך על הפוך" (מרכזי נוער עירוניים המספקים מרחב בטוח), של עמותת עלם לפני שנה ומאז מצבה התחיל להשתפר אבל אז הגיעה הקורונה. הוריה גרושים ואמה עובדת כמעט כל שעות היממה, היא מצאה עצמה בסגר הראשון בבדידות, שהביאה לנסיגה גדולה מאוד במצבה. עדי מודה שאין לה כמעט קשר עם חברים בני גילה: "לדבר עם חברים דרך הטלפון או דרך זום כל הזמן זה מעצבן אותי ולא כיף לי. זה לא מרגיש לי אמיתי. זה כאילו את מדברת לרובוט".

גם יוני מתקשה לשמור על חיי החברה שלו ולקיים אינטרקציה עם בני נוער אחרים: "מדי פעם אני כן מתקשר לחברים שהם מאוד חשובים לי. אבל זה לא בדיוק קבוע, פעם בשבועיים, פעם בחודש. זה לא קשר רציף. זה פוגע בי כי אני צריך את הסביבה הזאת של החברים הקרובים, שיהיה למי לספר דברים ולהעביר חוויות. בתקופה הזאת שיש מלא זמן ומלא מחשבות שאין עם מי לחלוק אותן זה קשה. המחשבות קצת מעסיקות אותי יותר מדי ואני שוכח להתקשר או לדבר עם חברים, בגלל זה אני נמצא הרבה ב'הפוך על הפוך'". 

הלמידה בצורה המקוונת שמכריחה את המשתתף לצפות בדמותו כל הזמן, ביחד עם הגלישה המרובה ברשתות החברתיות ( 57% דיווחו כי את מרבית שעות היום הם מבלים מול טלוויזיה או רשתות חברתיות), שנובעת כמובן מחוסר מעש ושעמום, שואבים את בני הנוער לעולם לא מציאותי, מלא בפילטרים, במציאות מדומה, בתמונות שנבחרו בקפידה כדי להציג מציאות מושלמת. 

אירית אלוני, עובדת סוציאלית וראש תחום מרכזי הנוער של עמותת "עלם": "תרבות האינסטגרם היא הרוצחת של הדימוי העצמי, ובגיל ההתבגרות אין את הבשלות להבין את ההקשר, הכל נראה 'יפה ומושלם', זה מוריד את הדימוי העצמי. גם שיעורי הזום לא תורמים לדימוי העצמי כי קשה לראות את עצמם כל היום מול המצלמה, במיוחד בגיל ההתבגרות, הערך העצמי והדימוי העצמי יורד בתוך הרשתות החברתיות יש גם הרבה שיימינג כי אם בעבר לפני הקורונה ילדים ונוער היו מספר שעות בודדות מול המסכים, כיום זה כמעט והוכפל".

ד"ר מיכל בן מאיר, פסיכולוגית קלינית מומחית להפרעות אכילה ומנהלת פורום בנושא באתר "כמוני": "בנוסף לעובדה שהפרעות אכילה מתפרצות בעיקר בגיל ההתבגרות, החרדה והסגר בזמן הקורונה הם טריגרים להתפרצות הפרעות האכילה הקליניות - בולמיה, אנורקסיה והתקפי אכילה בקרב בני נוער, שגם כך יש להם נטייה להפרעות אלו". 

אלוני: "זו הבעיה הגדולה בני נוער נמצאים במקום של בדידות, דיכאון והרבה חרדה. הבדידות יוצרת המון מצבים של התנהגות סיכונית. הסגר נכפה עליהם, הלימודים נלקחו מהם, ההתנהגויות הסיכוניות מתחילות לצוץ כמו שימוש בחומרים ממכרים ומשני תודעה, שמורידים את הכאב של הבדידות". 

אותה הבדידות, לצד תחושות נוספות, צצה בעיקר בתקופת הסגר ובני הנוער עצמם מעידים על כך: 64% דיווחו שהם חווים תחושת בדידות בזמן הסגר, 67% חווים לחץ, 50% דיווחו על חרדה ו-73% דיווחו על תחושות עצב.

עדי (17), שכאמור סובלת מחרדה ודיכאון מספרת: "בן אדם שיש לו דיכאון או חרדה והוא לא נמצא בשגרה שהוא רגיל אליה, זה פוגע בו. אצלי לפחות זה מתבטא בכך שאני לא מרגישה טוב. הורדתי ארבעה קילו בזמן קצר כי אין לי תיאבון בזמן האחרון. אני כל הזמן עייפה, החרדה עושה אותי בן אדם עייף, לא משנה כמה אני ישנה אין לי כח וחשק לעשות שום דבר".

עוד עלה במשאל נתון מדאיג: 38% דיווחו על תחושת חוסר מוטיבציה לפעול, 21% דיווחו על קושי להירדם ועוד 16% דיווחו על מקרים של בכי בלתי נשלט.

גם יוני (16) מעיד כי: "קשה לי בקורונה. פעם ראשונה בחיים שלי שהתחיל לי משהו שלא היה קודם – חרדות, הרבה חרדות. אני מרגיש מאוד לבד. כל המצב גורם לי להרבות במחשבות, בעיקר בלילה כשכולם ישנים. הלבד הזה לא עושה לי טוב".

עדי (17): "רוב היום אני בבית ואני מתחילה כבר להרגיש כאילו אין לך משמעות לחיים. אני מרגישה מוזר בקטע מפחיד. כל סדר היום שלי זה לבד, פשוט לבד. אמא שלי עובדת ויש לי אח גדול שלא גר איתנו. רק ימי שישי וחמישי אני עובדת בסופר".

קלעי נובוטני: "חשוב להבין שכולנו נמצאים במצב שהוא לא נורמאלי. החרדה והדיכאון הן למעשה תגובות טבעיות למצב הזה. כל אלו מובילים את בני הנוער להתנסויות ולהתנגויות סיכוניות כמו התנסות בסמים, מין והפרעות אכילה".

 בני הנוער, שגם כך מרגישים עזובים ונשכחים, שהדמויות הקבועות בחייהם נעלמו או עברו להיות מאחורי מסכים והוריהם עסוקים עכשיו במצבם הכלכלי או בהתנהלות הבית בעקבות השגרה החדשה, שומרים הכל לעצמם. הם מרגישים שלא רואים אותם, שאין מבוגר אחראי שיכול להקשיב להם באמת. הם נאלצים להתמודד עם התחושות שלהם לבד, לא פונים לעזרה ולא מקבלים טיפול.

אלוני מספרת כי: "הרבה פעמים בני נוער מאוד חזקים ויודעים להיעזר במבוגרים כשקשה להם, אבל בתקופת הקורונה הם לא רוצים להעמיס עליהם, חוסר הוודאוות והביטחון מרחיקים אותם כי הם לא רוצים להעמיס על המבוגרים את הצרות והבעיות שלהם, אז הם מתרחקים".

בהתאמה לדבריה של אלוני - על השאלה האם הם משתפים אחרים בתחושותיהם, השיבו 48% מהנשאלים בפרוגי כי הם לא משתפים אף אחד, 30% משתפים את החברים, 18% משתפים את ההורים וכל השאר משתפים אנשי מקצוע. 

עדי: "החברים הטובים שלי גרים רחוק ממני, בצד השני של העיר. בזמן הסגר אי אפשר לא להיפגש איתם ולא לנסוע. אין לי כח להלחיץ את אמא שלי, לא רוצה לשבת לה על הראש עם הבעיות שלי". 

גם יוני לא משתף את ההורים שלו ובוחר לפרוק את תחושותיו ומחשבותיו מחוץ לבית: "האמת היא שאני יותר מדבר עם אנשים ב'הפוך על הפוך'. אני פחות מרגיש בנח לשתף את ההורים שלי".

חשוב לזכור כי כל שכבות הגיל באוכולוסיה נמצאות בסיטואציה לא רגילה, שגורמת ללחץ וחרדה. אצל בני הנוער זה מגיע ביחד עם שעמום, המרד שמאפיין את גיל ההתבגרות וההתעסקות בדימוי העצמי והחיצוני - כל אלו מובילים לעיתים להתנהגויות סיכוניות כמו אובדנות, פגיעה עצמית והפרעות אכילה. גם אם אתם לא מרגישים בנח לפנות להורים או למורים, כדאי לפרוק את התחושות והמחשבות האלו - בפני חברים, בפני אנשי מקצוע או בפני מתנדבים המסייעים בקווים ייעודים הזמינים לאורך כל שעות היום כמו ער"ן ועלם.