אתמול, בצהרי יום שבת פתחתי את הנייד שלי והייתי בהלם למראה עיני. לרגע חשבתי שאני טועה ושקראתי לא נכון, אז ריעננתי את העמוד, אך המילים לא השתנו והכותרת בשלב זה הייתה מובהקת וברורה - נער בן 17 נרצח בקטטה אלימה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• באנו לעזרת חבר: אקס וג'רי מחכים לכם
• הצד שלו: סודות מחייו של אדם שמגמגם
• בעולם של הגדולים: נויה שרטוב מוכיחה שהכל אפשרי

הידיים רעדו לי והייתי בשוק – לא ידעתי אך מעכלים כזו בשורה, לא ידעתי איך מבינים מה בעצם קרה. נכנסתי לכתבה וקראתי - איתי יצחק, נער בן 17 מגן נר, מצא את מותו במהלך קטטה אלימה והבנתי, שהנער לא ישוב חזרה. הוא לא יצחק, הוא לא יפגש עם חברים, הוא לא יזכה לראות את הקורונה נעלמת מהעולם. ישר חשבתי על המשפחה – איך מתמודדים עם כזה דבר?

איתי יצחק ז"ל, עולם ומלואו © צילום פרטי

ילד, עולם ומלואו, נלקח מהעולם אתמול והסיבה היא אלימות. כן – אלימות, זאתי שמככבת בכותרות כבר חודשים, שנים אולי גם עשורים והאלה המתבקשת היא – מתי היא תרד? מתי היא תפסק?

לצערי, בשנים האחרונות מתגלים יותר ויותר מקרי אלימות – אלימות כלפי נשים, כלפי פעוטות, כלפי בעלי חיים, כלפי נשמות. היא מתחילה אצלנו, בשיח, במילות הגנאי שנפלטות ללא הרף וללא סינון, החל מ"זבל" ועד "מטומטמת". הן נהיו כחלק מהשגרה, נהייתה איזו סטיגמה שמי שמקלל הוא מגניב יותר ומקובל בחברה. ההחפצה ברשתות החברתיות עולה מיום ליום שלב, זה מתחיל ב"מכוער", ממשיך ל"שמנה" ונגמר באיומי פנייה למשטרה (במקרה הטוב, כי ברע – זה גם יכול להיגמר בצורה הרבה יותר קשה).

מהמלל, זה ממשיך להתעסקות בידיים, שבואו נעשה סדר, צריכות להיות קרובות לגוף שלנו, ולא לבטן של האחר, אבנים מקומן על הרצפה והנשק – הוא ממש לא חבר. אנחנו נמצאים היום בחברה אלימה, חברה מבולבלת, חברה שהיד מתנופפת בקלות לאוויר ועוד יותר כאשר היא על המקלדת.

היכולת לעצור את היום ולשנות את המחר תלויה בנו, הדרך מתחילה ונגמרת בכל אחד מאיתנו. זה מתחיל במילה טובה, נשימה עמוקה והבנה שכולנו שווים וממשיך בכך שמפסיקים את הריבים. שלא תטעו – מותר להתווכח ולפעמים זה אפילו חשוב ונחוץ, אבל בואו נשאיר את האלימות בחוץ.

© "מותר להתווכח אבל בואו נשאיר את האלימות בחוץ"@fotolia

בואו נדע לפנות בצורה מכבדת ולא פוגענית, שתכבד את שני הצדדים – גם אותנו וגם את האנשים אליהם אנחנו פונים. הדרך לשנות מתחילה ונגמרת בנו. וזו לא עוד קלישאה שנאמרת בתור עוד סיסמה – זו חובה. החובה שחלה עלינו בתור בני אדם ובתור אנשים בעולם.