כמו בכל תחילת שנה חדשה, הגיע הזמן לארגן את התיק ליום הראשון בבית ספר, במקרה שלי זאת הייתה מזוודה, ולא כי נסעתי לחופשה ביוון, כי החלטתי לעבור לפנימייה.

כשהחלטתי לעבור לפנימיה הרבה אנשים לא הבינו מדוע, אפילו הוריי הופתעו מאוד, אבל אני כבר החלטתי שלשם אני רוצה ללכת.  

בניגוד לכל הסטיגמות המטופשות על פנימיות, זאת אחת ההחלטות הכי טובות שביצעתי בשנים האחרונות. הגעתי לקבוצה של ארבעים חניכים שכבר הספיקו להתגבש בשנים בהן הם לומדים בפנימיה, אבל למרות הכל הם קיבלו אותי לחבורה בשמחה ובמהירות.

לא נדרש לי יותר מדי זמן כדי להבין שמדובר בקשר של אחים, אנחנו ארבע בנות בחדר, מבלים יחד בלימודים, בפנימיה, בטיולים, במפגשים בחופשות, במסיבות, משחקים יחד בשבתות ועוברים את לחץ המבחנים ביחד לטוב ולרע.

היה לי מאוד קשה בהתחלה כי הייתי צריכה גם להסתגל לחיות עם עוד בנות בחדר, וילדים חדשים שהם הקבוצה שלי, שיושבים איתי בחדר האוכל, בכינוסים ובפעילויות. פתאום היתי צריכה להתרגל לתיכון חדש שלא הכרתי בו אף אחד ויכולתי להסתמך רק על הפנימיסטים (תלמידי הפנימיה) שלומדים איתי, הבנתי שהם יותר מחברים או שותפים. הם משפחה, הם הכתף היחידה שאני יכולה להישען עליה כשאצטרך.

הימים הראשונים בתיכון היו סיוט: מבטים שופטים, אנשים חדשים, חברה שונה לגמרי מהחברה שהייתה לי במקיף באשדוד, ולימודים ברמה ובקצב שונים. אבל עם הזמן התחלתי לדבר עם החבר'ה בתיכון, והתחלתי להתחבר אליהם, אבל בלי לשכוח שחבריי לפנימיה במקום הראשון.

שבת בפנימייה. נשמע לא כיף לסגור שבת בפנימייה במקום בבית עם המשפחה והחברים, אבל זה בדיוק ההיפך. השבת בפנימייה בנויה בצורה הכי נוחה שיש, פעילויות לא חובה שבסוף כולם משתתפים בהן, קבלת שבת מיוחדת, דיסקו מדי שישי, ופעילות קבוצתית.

השבת הראשונה הייתה מיוחדת מאוד. בשישי בערב כולם מתלבשים חגיגי ומתרגשים לקראת ארוחת הערב, חדר האוכל כולו מסודר בשולחנות מעוצבים, יש קטע מופע שבכל שישי קבוצה אחרת מכינה והאוכל שונה מהארוחות ביום יום.

השותפות שלי בחדר הן השותפות הכי טובות שיכולתי לבקש לחיות איתן, התחברתי עם כל אחת מהן ואני לא יודעת איך הייתי מסתדרת בלי אחת מהן בחדר. 

אולי הרבה ממכם חושבים שלחיות בפנימיה זה כמו באיזה סדרת טלוויזיה ארגנטינאית או חיים כמו ב"אליפים" אבל לא, הפנימייה היא לא מקום סגור שאי אפשר לצאת ממנו ושעוברים שם דברים רעים, הפנימייה הפכה להיות הבית השני שלי אם לא הראשון (תרתי משמע), אני מרגישה שם הכי בנוח, הכי אני, בלי לנסות להיות מישהי אחרת שאני לא. 

את הטור הראשון שלי כבר קראתם? אם לא, אז כנסו לקרוא ולהגיב. שלכם, שאנל.