את התקופה האחרונה עובר רום ברנע (31) באופטימיות כאשר הוא מוקיר תודה על מצבו, על המשפחה והחברים שאוהבים ודואגים ועל העובדה, שלמרות התקופה האחרונה, יש לו עבודה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• דווקא עכשיו: כך תשמרו על כושר גם מהבית
• אמ;לק: ההפגנות בארץ ובעולם ממשיכות
• דווקא עכשיו: התנדבות בזמן קורונה

ברנע, שמוכר לנו מתפקידיו בסדרות האהובות "גלאיס", "יומני החופש הגדול", "המדרשה" ונוספות החל בשנה האחרונה לעבוד בפוטותרפיה יחד עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים.
לאלו מאיתנו שמרימים גבה בתהיה - פוטותרפיה זהו שימוש בצילום בתהליכי טיפול והעצמה.

לדברי ברנע, כבר מהעשור הראשון בחייו הוא עוסק בעולם הצילום והקולנוע, "במהלך השנים, יצא לי לעשות תפקידים לפני ומאחורי המצלמה - כתבתי, הפקתי, ביימתי, צילמתי ושיחקתי", מספר. "בשנים האחרונות זכיתי למצוא לעצמי איזושהי נישה שבה עבדתי עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים ועוד אוכלוסיות מיוחדות נוספות כמו מבקשי מקלט, ניצולי שואה ונוער בסיכון". 

© אינסטגרם

את הפרויקט האחרון שלו, יחד עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים עשה בשיתוף עם עמותת "צ'יימס ישראל". העמותה פועלת בשלושת העשורים האחרונים למען שיפור איכות חייהם של אנשים עם מוגבלות, כמו מוגבלות שכלית התפתחותית, נכויות פיזיות, נפגעי נפש, אוטיזם, נכויות התפתחותיות ועוד. העמותה מפעילה תכניות ושירותים מקצועיים ומתקדמים ב- 25 מסגרות ותוכניות המיועדות ליותר מ-1,400 לילדים, בוגרים ובני משפחותיהם ונותנת מענה מותאם לאנשים עם מוגבלות, בדגש על התאמה לרצונותיהם, לצד פיתוח תוכניות ושירותים ייחודיים למענם.

"העבודה עם העמותה מדהימה. אם יש משהו שאני מתבאס ממנו בסגר הזה ובכלל בתקופת הקורונה זה שאני לא יכול לראות את הילדים האלה שעבדתי איתם ואני מתגעגע אליהם בטירוף".

איך הקשר שלך עם הילדים?

"וואו. עבדתי עם כ-60 ילדים מגילאי שש ועד גיל 21 בשלוש מועדוניות שונות של 'עמותת צ'יימס' באיזור המרכז והיה לנו קשר יוצא דופן, בחיים לא קרה לי דבר כזה. היו לי ילדים בעלי בעיה בדיבור ודרך היצירה המשותפת יצרנו קשר שהוא יותר חזק ממילים. התוצר הסופי שלנו היא ערכה עם 50 קלפי תמונות שצילמתי עם הילדים וספרון עם 15 פעילויות ומשחקים שניתן לעשות עם הקלפים. דרך הערכה הזה אפשר ליצור קשר איפה שמילים לפעמים לא עוזרות".

איך הצלחת למצוא מכנה משותף עם הילדים ולהגיע לליבם?

"יש מגוון רחב של כלים שנחשפתי אליהם במסגרת העבודה עם הילדים מהעמותה. הייתי צריך למצוא דרכים חדשות שלא הכרתי לפני. למדתי איך ניגשים לילדים בעלי צרכים מיוחדים. גיליתי שדרך העולם של הצילום והאומנות אפשר לחדור דרך המון שכבות הגנה ולהתגבר על פערי הגילאים והיכולות הקוגנטיביות. אחד הדברים שנמצאו כהכי יעילים זה לתת לילדים המקסימים האלה, לחברים הטובים שלי את המצלמה לידיים, לתת להם לשחק ברחפן, להדפיס תמונה ולראות איך היא מתפתחת בעיניים נוצצות. לראות את ההתרגשות שלהם ואת הניצוצות בעיניהם מול היצירות המשותפות שלהם זה מדהים. אגב, אני רוצה למסור לכל קוראי האתר ששמרתי כמה ערכות בצד ואם יש מישהו שהערכה הזאת מתאימה לו ושיש לו בן משפחה עם צרכים מיוחדים וגם אם אין לו והוא מרגיש שהוא צריך קלפי פוטותרפיה מעצימים, אני מזמין אתכם לכתוב לי באינסטגרם למה הם חושבים שהם צריכים את הערכה ואנחנו נשלח להם את זה בחינם".

© עינת (נתי) שרון

כאמור, זהו לא הפרויקט הראשון של ברנע עם אוכלוסיות מיוחדות. בעבר עבד עם נערים בסיכון, מבקשי מקלט ועוד, שגרמו לו לרצות ולהמשיך. לדבריו מה שהניע אותו לחבור לילדי עמותת "צ'יימס" היה היכולת להבין איך אפשר להגיע לילדים, בני נוער ומבוגרים בעלי צרכים מיוחדים.

"רציתי להעביר להם את המתנה הזאת, שעזרה גם לי ונקראת פוטותרפיה. במחקר שלי אני מנסה להגיע לכמה שיותר אוכלוסיות מכמה שיותר עמותות למען אנשים בעלי צרכים מיוחדים. אני רוצה להעביר להם את המידע הזה, שהצילום, הוידיאו והכתיבה יוכלים לשמש אותם גם בחיים, אחרי המפגשים שלנו. מבחינתי המצלמה והעט זה כמו עוד עין, עוד יד".

בעצם, לקוראים וגם לי אתה מוכר בזכות עולם המשחק והדמויות שגילמת במסגרתו. מתי קרה במעבר מעולם המשחק לצילום?

"אני אספר לך ולקוראים סוד. אני התחלתי לשחק בגלל שתי סיבות. הראשונה היא שכל המשפחה שלי חוץ מאבי הם שחקנים ובגלל זה אני משחק והולך לאודישנים כבר מגיל שמונה. השנייה ופה מגיע גם הסקופ - אותי משחק מעניין בתור שיפור היכולות שלי כיוצר מהצד השני של המצלמה. מגיל עשר, כשקיבלתי את מצלמת הוידיאו הראשונה שלי כל מה שרציתי לעשות זה לספר סיפורים וכדי לספר סיפורים מה שמאוד עוזר זה לראות איך ואיזה תהליך הדמות עוברת, איך השחקן מתפקד. זה היה אחד הדברים הכי חשובים עבורי בעולם המשחק".

איזו הכשרה עברת על מנת לעבוד בפרוייקט?

"זכיתי ללמוד במסגרות מדהימות. למדתי ב'תלמה ילין' במגמת הקולנוע, הייתי צלם וידיאו בצבא בדובר צה"ל, למדתי כתיבה ב'סם שפיגל' ובשנים האחרונות למדתי טיפול בטראומה וגם למדתי פוטו וידיאו תרפיה. עכשיו, אני לומד משהו שונה לחלוטין - מיומנויות פרימיטיביות שבסיום הלימודים זורקים אותי לשני לילות בשום מקום, בלי אוכל, אש ומים. אני צריך לבנות לעצמי מחסה, לטהר את המים שאני שותה ולהסתדר לגמרי לבד. אני מקווה לעשות יום אחד עירבוב אחד גדול מכל העולמות הללו אבל ההכשרה שלי לא נפסקת לעולם, אני לא מסוגל להפסיק ללמוד, אני סקרן מדי".

אם נשים את הדברים על השולחן, נבין שכל פרויקט מביא איתו חששות רבים בתהיה האם הוא יצליח. כך גם בפרוייקט הזה של רב הכישרונות. כששאלתי אותו האם הוא הרגיש חששות לפני היציאה לפרייקט הדבר הראשון שענה לי הוא שבכל תהליך יצירתי יש שלבים של חששות וחוסר ביטחון. "זה משהו שלא מרבים לדבר עליו אבל אני חושב שבכל מסגרת אפשרית, כאשר אנחנו יוצרים משהו החששות והפחדים עולים", הוא משתף בגילוי לב. "למדתי להתמודד עם הפחדים והחששות שלי בעזרת שיתוף, פתאום גם מגלים שאתה לא לבד, גם האחרים שמסביבך לא בטוחים במאת האחוזים. אני חושב שככל שמחבקים את הפחד או החשש, כך התהליך היצירתי מתחזק ואין ספק שגם בפרויקט הזה היו רגעים כאלה והתוצאה מדברת בעד עצמה ואני מקווה שזה יעזור לכל מי שצריך".

האם אתה מרגיש שחל בך שינוי?

"זה מעניין כי לפני רגע דיברנו על ספקות וחששות ואני חושב שהדבר שהכי פחדתי ממנו במשך כל התהליך היה שהעבודה שלי לא תתרום לקבוצות שעבדתי איתן, ואז, לקראת הצגת התוצרים קיבלתי כל כך הרבה אהבה וחיבוקים עוד כשהיה מותר לחבק. קיבלתי כל כך הרבה פידבקים ממורים ומהעובדים בעמותה וזה ממש נתן לי רוח גבית להמשיך לעסוק בזה ולהגיע לעוד אנשים עם הכלים העוצמתיים האלה של ביטוי. ברמה האישית הפרוייקט הזה והעבודה בו ממש נגעו בי וגרמו לי להבין שאני ממש אוהב את זה וכמה עולם הנפש הוא משמעותי".

בתור אמן, אתה מרגיש שרכשת מימנויות חדשות? האם קיבלת זווית ראיה חדשה על עולם הצילום והיצירה?

"אחד מהדברים שזכורים לי זה רגע אחד בזמן שפתחנו את המשחקים שבתוך קלפי הפעולה יחד עם הילדים והמדריכים שלהם והייתה פעילות אחת שבה כל אחד מהילדים והילדות בחר תמונה ואיחל לעצמו משהו ודיבר על חלום שיש לו. אחת מהילדות איחלה לעצמה להיות מורה, ילד אחר איחל לעצמו להיות חברותי יותר וככה המשכנו וזה היה אחד מהרגעים היותר מרגשים שהיו לי בפרויקט. ראיתי שאני יכול להתחבר לכל חלום שנאמר שם, גם שאר המבוגרים שהיו איתי בחדר, המדריכים מהעמותה הבנו שיש לנו חלומות דיי דומים והמניעים שלנו זהים גם בגיל 8 וגם בגיל 31. זה גרם לי להתחבר לילדים ולהבין לעומק את הדברים שמניעים אותנו ואת הדברים שמונעים מאיתנו".