הייתי בת 21 בשנת 1995. קצינה, משוחררת טרייה שעברה לתל אביב, העיר הגדולה, רגע לפני שאני כובשת את העולם. עם תיק ועוד כמה מזוודות מצאתי דירה עם שותפים לא רחוק מכיכר מלכי ישראל ורקמתי חלומות, הקשבתי לפרל ג'ם, שרתי את כל המילים של אלאניס מוריסט וצפיתי כל שבוע 'בלילה גוב' שהייתה התוכנית הכי שווה בטלויזיה באותם הימים.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• הילדים שהקימו פארק שעשועים וזכו בתחרות בינלאומית
• רום ברנע: "דרך התמונות יצרנו קשר איפה שהמילים נכשלו"
• דווקא עכשיו: כך תשמרו על כושר גם מהבית

זו לא הייתה תקופה פשוטה למרות השלום שנחתם עם ירדן ופרס נובל לשלום שהוענק לרבין ופרס. אוטובוסים התפוצצו, היו פיגועים שבוצעו על ידי המתנגדים לשלום מהצד השני, היה מפחיד. היו הפגנות גם בקרבנו, הייתה הסתה נגד ההסכמים שנחתמו עם האויב. גם מי שתמך והאמין בדרכו של רבין ומהלכי השלום שקודמו אז על ידי הממשלה נחרד מלחיצת היד בין רבין לעראפת, מחבל לשעבר ומנהיג אש"ף, אבל היה ברור שמשהו גדול עומד להתרחש ואולי באמת יגדל פה דור שכבר לא יתגייס לצבא.

© gettyimages

במוצאי שבת ההוא ברחתי מתל אביב ונסעתי לישון אצל חברה בירושלים. כל הרעש וההמולה שהייתה כמו מה שהרגיש כמו כל ערב בכיכר מלכי ישראל התישו אותי, אם אלו היו הפגנות מימין ואם זו הפגנת תמיכה כמו שאורגנה באותו הערב עם צפי של רבע מיליון אנשים שיפקדו את האזור.

שכבנו על המיטה שלה, ריכלנו על החיים, החבר שלה, הלימודים, בילויים ושטויות. בלי פלאפון, בלי וואטסאפ, פייסבוק או טוויטר. לא ידענו מה קרה בכיכר רגע אחרי שהסתיימה העצרת עד שהטלפון צלצל. 'רבין נורה', חזרה חברתי בקול על מה שאמרו לה בטלפון ואני, כל מה שחשבתי עליו ושאלתי 'נורא? מה הוא כבר עשה?'

קשה היה לדמיין שמשהו כזה באמת יכול לקרות, ראינו את השלטים, שמענו את הצעקות, את האיומים אך לא באמת חשבנו שמשהו כזה עלול לקרות. אנחנו היינו אמורים להיות הטובים בסרט של החיים.

באותם הימים בכיתי כל הזמן, הדמעות לא פסקו, העצב היה קשה מנשוא מצד אחד רציתי להיות בסביבת אנשים, מצד שני לא הצלחתי להכיל אנשים שחזרו לחייך, לצחוק או לחיות את חייהם בצורה כלשהי. התמלאתי רגשות אשם שלא הרגשתי באותו האופן כשסבא שלי נפטר רק שנה לפני כן ולקח לי זמן להבין שסבא מוניק נתן לי את העבר, את הקיום ורבין היה אמור לתת לי את העתיד. הרצח הזה לקח ממני משהו, לקח לי את התקווה, את האופטימיות וגם את הנאיביות.

גורלי כנערה © צילום פרטי

התחושה בימים לפני הרצח הייתה שהשלום באמת בפתח ושעוד רגע באמת תנחת כאן יונה עם עלה זית.

גם היום, 25 שנים אחרי אותו לילה ארור, אני עדיין כועסת ובעיקר מתוסכלת. חשבתי לתומי שנלמד ונשתפר בעקבות הטראומה שהמדינה עברה באותם הימים. העצב קירב ביננו לזמן מה, התאבלנו יחד - חילונים, דתיים, מוסלמים ונוצרים ולא רצינו את השנאה בקרב החברה הישראלית. אך עם הזמן הזיכרון הקולקטיבי השתנה, המסיתים או אלו שלא עצרו אותה מתנערים מאחריות ואולי הגיע הזמן לעצור ולהגיד לא עוד.

אף פעם לא מאוחר ללמוד, להשתנות, לקחת אחריות וכל זה כדי להפוך לחברה בריאה, מכילה, המושתתת על ערכים כי 'חבר, אני זוכרת'.

בימים אלו ניתנת לי ההזדמנות לשוחח עם ילדים ובני נוער בנושא זיכרון רצח רבין, להעלות שאלות, לענות על תשובות בתקווה לעתיד טוב יותר.

במלאת 25 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, עיריית תל אביב-יפו יוצאת במיזם חוויתי חינוכי בשיתוף מרכז יצחק רבין אשר מטרתו לשדרג ולחדש את חוויית הביקור באנדרטה, תוך הנגשת תוכן שיעסוק ברצח רבין והשלכותיו על הדמוקרטיה הישראלית. בין השאר, המבקרים יפגשו במקום עם מתנדבים שהרצח השפיע על חייהם, אשר יסייעו למבקרים להבין את השבר שיצר הרצח והשלכותיו על הדמוקרטיה הישראלית.