בזמן שרוב תלמידי התיכונים בארץ נמצאים כבר קרוב לחודשיים בבית, ללא מסגרת לימודית וחברתית, מלבד בני משפחתם, יש כאלו שחווים את אותו המצב רק הפוך - הם נמצאים עם חברים ויש להם מסגרת לימודית, אבל את הבית והמשפחה הם לא ראו זמן רב. התלמידים האלו לומדים וחיים בפנימיות, רחוק מהבית, אבל קרוב לחברים.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• באנו לעזרת חבר: מנגו ודייגו מחכים לכם
• דברו יפה! כך הדיבור הפנימי משפיע עליכם
• חבר, אני זוכרת: "הרצח לקח ממני את האופטימיות"

עמותת "תימורה" מאגדת תחתיה ארבעה מסגרות - פנימיית "יפתח" לבנים, פנימיית "מחול" לבנות, בית ספר "אליה" בביתר שמיועד לאוכלוסיה חרדית ולאחרונה הקימה את כפר הנוער נווה שריה.

"הנערים והנערות שמגיעים לפנימייה, מגיעים מבתים דתיים טובים, אך משהו במסגרות הקלאסיות לא הסתדר להם והם נפלטו מהמערכת. "החוויה המרכזית שנשתדל לייצר לנער או נערה במסגרות שלנו היא שתמיד ננסה להסתכל פנימה מעבר להתנהגות הנראית לעין. הנערים מאוד מחוברים למסגרות והתחושה שלהם שזה כמו בית בשבילם", מספר לנו נפתלי אופיר, מנהל השירות הפסיכו-סוציאלי בנווה שריה.

© AdobeStock

בניגוד ללימודים בזום שלא תמיד מסודרים, התלמידים במסגרות של "תימורה" זוכים לסדר יום קבוע וברור מראש. בבוקר הם לומדים לבגרויות, בצהריים יש ארבעה מסלולי צמיחה שנותנים מענה לעולם היצירה והעשייה - רכיבה על סוסים, מוזיקה, אומנויות וחקלאות. כל נער בוחר מסלול מרכזי שבו הוא מתפתח. אחר הצהריים יש חוגים נוספים של העשרה ובערב זמן של פעילות חברתית מגבשת. 

מיכל (שם בדוי) בת ה-15, תלמידת פנימיית מחול מספרת: "המורים שלנו מנסים לשמור על שגרה וזה מצוין ועוזר לנו להיות בפוקוס. אנחנו לומדות בסביבות ארבעה שיעורים ביום. מעבר לזה יש לנו פעילויות אמנותיות, שיחות עם הרכזים והעובדים הסוציאליים והפסיכולוגים. זה מאוד עוזר".

"אצלנו בכפר, מתחילת הקורונה נעשה מאמץ שהנערים יהיו כמה שיותר בכפר. בסגר הראשון ההתנהלות הייתה במסגרת קפסולתית. הנערים נמצאו במתחם אחד - האוכל ואנשי הצוות הגיעו לשם ויצרנו שטח סטירלי, שמעבר לאנשי הקפסולה אין יוצא ואין בא. זו הייתה אחת החוויות החזקות לנערים. השהות הייתה לתקופות רצופות ארוכות וכללה חגים- יום העצמאות, יום הזיכרון ועוד. יחד עם זאת נלקח מהם המאמץ החשוב שנער יוצא בבוקר מהפנימייה, והולך מהמיטה לכיתה. הרגשנו שטוב יהיה לחזור לשגרת חיים רגילה בכפר ואכן בגל השני אנו מתנהלים במבנה קפסולות. ההתנהלות מבחינת לוח הזמנים היא כמו בשגרה רגילה רק שההבדל הוא שאין חיכוך בין הכיתות", מספר אופיר. 

מיכל: "אנו לא לומדים בזום כמו האחרים, אלא יושבים בקבוצות כי כולנו בעצם כמו קפסולה או משפחה אחת. אחרי הלימודים החברות ואני עושות שיעורים, עוסקות בפעילויות האמנותיות שלנו שכוללות מוסיקה וצילום ומנסות בעצם לשמור על שגרה דומה לזו שהיתה לנו לפני הקורונה".

תלמידות הפנימיה עוסקות במוזיקה וצילום, אילוסטרציה© adobestock

גם אביתר בן ה-16, תלמיד נוה שרייה, מנסה לשמור על שגרת פנאי בימי הקורונה: "רוב שעות אחר הצהריים אני מבלה בחוות הסוסים בכפר, בה אני לומד ומלמד. שם נוצרות רוב האינטראקציות החברתיות שלי".

אבל הוא גם מספר לנו על הקושי שהוא חווה בימים אלו: "בעיקר קשה לי עם המרחק מהבית והסביבה. המרחק מהמשפחה פחות מפריע לי. רצף הזמן שאני בכפר במצטבר אינו ארוך ברמה שגורמת לי להרגיש רחוק מהבית, אני רגיל להיעדר מהבית. מה גם שבחגי תשרי שלא היו מזמן הייתי המון בבית".

מיכל: "אני בעיקר מרגישה לפעמים משועממת כי אנחנו כבר מעל חודש באותו מקום, אותה שגרה. אבל העובדה שכולנו יחד עוזרת. בערך פעם פעמיים בשבוע אני משוחחת עם החברים שלי שמחוץ לפנימיה. הקשר איתם עוזר לי להרגיש שיש גם עולם מעבר לפנימיה, שאותו אני פחות מרגישה כי אנחנו בסגר".

ומה לגבי המשפחה והמרחק מהם? הקשר עם המשפחה נשמר בעיקר באמצעות שיחות טלפון כי בתקופה הזו מאז תחילת הסגר אין יציאות הביתה. הנערים ששוחחנו עמם מעידים כי יש להם עם מי לדבר ואת מי לשתף, גם כשהם נמצאים רחוק מהבית וזאת הודות למסגרת החמה והעוטפת של הפנימיות - שם הם מקבלים מענה גם מחברים בני גילם וגם מאנשי המקצוע המלווים אותם. זאת בנוסף לשיחות הטלפוניות עם המשפחה. 

מיכל:  "את ההורים אני פחות משתפת, אבל כן משתפת את הצוות בפנימיה. הם מאוד תומכים ומקשיבים ועוזרים לי".

9. אביתר: "כשאני מרגיש צורך לדבר עם מישהו על התחושות והקשיים שלי אני בדרך כלל פונה לאחותי הגדולה בת ה-30 שתמיד אני מוצא אצלה אוזן קשבת, או שאני מדבר עם המדריך שלי. מתוך הצוות שלי הוא הדמות שאני מרגיש הכי בנוח לדבר איתו ולהפתח בפניו".

10. 

    צוות הפנימיה תומך, אילוסטרציה© AdobeStock

הילה קלעי נובוטני, פסיכולוגית חינוכית מומחית, מסבירה את היתרונות במסגרת שכזאת בעידן הקורונה: "למעשה, השיגרה שלהם לא נפגעה. יש להם פחות תחושה של החמצה כי רוב המפגשים החברתיים והארועים שהם לא לוקחים בהם חלק כשהם רחוקים מהבית לא מתקיימים בגלל ההגבלות. בגלל שלא קיימת תחושת ההחמצה, האנרגיה שלהם מושקעת ביום יום שלהם, בשיגרה. בנוסף, צריך לזכור כאן שמדובר בבני נוער שהשגרה שלהם נשמרת. הם לומדים, עוסקים בפעילויות אחר הצהריים בפנימיה ולמעשה הם נמצאים בפורמט הפעיל ביותר של קבוצה משותפת 'חוקית'. זה גורם חוסן גדול מאוד. המבוגרים השייכים למסגרת החינוכית בסביבתם נותרים בסביבתם, הריחוק החברתי לא מתבטא בתוך המסגרת וזה מימד משמעותי המגביר את חווית החוסן במסגרת זו. למעשה ניתנת להם אפשרות לחיות בצורה שונה מבני גילם האחרים כיום. המגבלה לכאורה למגורים בתוך הפנימיה מייצרת עבורם חופש".

נראה שדווקא בימי הקורונה, התלמידים שלא השתלבו במסגרות החינוך הקלאסיות וכעת הם לומדים בפנימיה, זוכים למסגרת חינוכית וחברתית משמעותית, תומכת, מכילה ואוהבת - דבר שחסר כל כך בימינו לתלמידים בארץ.