המדריך המלא: זה מה שאנחנו צריכים מההורים!
הקשבה, הבנה, הכלה וחיבוק טוב - מה בני נוער צריכים יותר מכל מההורים שלהם? לכבוד יום הילד הבינלאומי, הכנו לכם מאמר מיוחד שמסביר דווקא להורים מה אנחנו צריכים יותר מכל. למה אתם מחכים? שלחו להם את הלינק עכשיו!
בין סגר לסגר, נערים ונערות בכל רחבי הארץ והעולם מבלים את זמנם לבד, בחדרם הפרטי. בין היתר שעות רבות הם מעבירים ברשתות החברתיות ולא תמיד יוצאים מהחדר (אלא אם זה לקחת נשנוש מהמטבח - וגם אז עם הנייד).
עוד בערוץ המגזין של פרוגי:
המבוגרים מצידם, מוצאים את עצמם בשנה מאתגרת זו לפתע מרוחקים מאיתנו ומעולמנו יותר מאי פעם, עולם שמתנהל ביקום וירטואלי, כמעט מקביל לעולם שלהם, ושואלים את עצמם - אם מאגר הידע הגדול בעולם נמצא בכף ידו של כל נער ונערה- מה הם בכלל צריכים ממני? מה תפקידי בתוך המציאות המוזרה הזאת שנכפתה על כולנו?
אז נכון שהתשובה תלויה בזהות הנשאל, הנסיבות, הסביבה והזמן, אבל יש לזכור שלא משנה באיזו שנה מדובר, סביב איזו מגפה או משבר עולמי ואל מול אילו פיתוחים טכנולוגיים - תמיד היו ויהיו קיימים לנו צרכים בסיסיים, פשוטים ואוניברסליים שלעולם לא ישתנו. אנחנו צריכים להרגיש תחושת משמעות, שרואים אותנו, ששומעים אותנו, ששמים לב אלינו, ושמצליחים להגדיר לנו גבולות בתוך הכאוס הפנימי של גיל ההתבגרות.
הורים יקרים: כדאי לכם להבין
עם תחילתו של גיל ההתבגרות זה קורה. אנחנו נכנסים לחדר, טורקים את הדלת, עם שלט של "הכניסה אסורה" ופתאום שומרים מאוד על ריחוק של שני מטר. פעמים רבות ההורים מרגישים שאנחנו שרוך פותח מקררים שמסתובב להם בבית מכוכב אחר, מדבר בצופן סודי ומקוצר.
אז ממש כמו הפתגם הידוע - "אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם", ובתרגום חופשי אם אתה לא יודע - פשוט תשאל. זה מאוד פשוט הורים יקרים, תתעניינו במה מעסיק אותנו וכך תמצאו נושא שיחה משותף איתנו ותוכלו להיות קצת יותר קרובים לעולם התוכן שלנו. כך נרגיש ששמים לב אלינו ושלמעשה מבינים אותנו.
אל תבהלו - נסו להבין מה אנחנו אומרים לכם. מי מאיתנו לא שמע בתגובה ל"אמא משעמם לי" את התגובה הקלאסית "אנחנו לא מופע בידור" או משהו ברוח דומה? במקום זאת, עליכם להקשיב בתשומת לב לעולם הרגשי שלנו - הוא מורכב מאוד ומתוך כך להבין מה אנחנו מבקשים מכם. לשים לב להבעות פנים, לשפת גוף, להקשיב למילים, לשים לב להתנהגויות במלוא הרגישות.
בפעם הבאה שנצא זעופים מהחדר ונזרוק לאוויר "נמאס לי להיות בבית הזה", נסו לשים בצד את העצות, לא לשלוח אותי לנקות את החדר, או לספר ש"כשאני הייתי בגילך…". במקום זאת, היו אתם במקום המבין, יחד איתי במקום שלי. אני ממש אשמח לשמוע משפטים כמו "באמת, זה ממש קשה להיות בבית". הרי לא תוכלו לפתור את השעמום, אבל כן תוכלו לעזור לי להתמודד אם רק תגלו הבנה.
אנחנו לא זקוקים לחברים נוספים, יש לנו מספיק. התפקיד שלכם בגיל ההתבגרות שלנו הוא להוות עבורנו מסגרת בטוחה, איתנה וברורה, שתראה לנו שלא משנה מה – אתם יציבים ואנחנו יכולים להתפרק. אנחנו צריכים שלא יפחדו לשים לנו גבול במקומות בהם מרגישים שאנחנו זקוקים לכך. כי הרי כל גבול הוא סוג של מסגרת, של עוגן.
פנו זמן כדי לעשות איתנו בכל יום פעילות אחת משותפת - לארגן ארוחת ערב יחד, לעשות פעילות ספורט קבוצתית-משפחתית, לצפות ביחד בתכנית טלווויזיה או אפילו לשחק במשחק רשת שמשלב את כל בני הבית. ככה גם תהיו שם בשבילנו , וגם על הדרך תרוויחו זמן איכות וכיף משפחתי.
אם תהיו ממש אמיצים, נסו לחבק אתנו חזק חזק , פשוט לשבת לידנו ו…לשתוק. להיות.
כי כל נער ונערה זקוקים למבוגר שיראה אותם -גם אני.
כותבת המאמר היא עדי נסירוב, יועצת ארגונית ומנהלת מטה בתחום מרכזי הנוער בעמותת עלם