קורונה. אני יודע שהמילה הזאת כבר נמאסה עליכם. למען האמת, אני לא מאשים אתכם. גם לי נמאס לשמוע אותה כל הזמן. מה שעד לפני שנה היה נשמע כמו שם עלוב ללהקת פופ אמריקאית, הפך לדבר שמנהל את כל העולם. כולנו שומעים, נושמים, וחיים את הדבר הזה.

 

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• עשרת הצעדים הראשונים לבניית ביטחון עצמי
• נשבר מהקורונה? קבלו 5 דברים חיוביים שהביא הנגיף
• בעין צעירה: תערוכת הצילום הראשונה מסוגה

אם עד לפני כשנה היינו רגילים להתעורר לבית ספר בשביל שיעור עם המורה לאנגלית, זו עם הקול הצורם והשיער הנפוח, היום היא מגיעה אלינו הביתה - היא, הקול הצורם והשיער הנפוח. אבל זה ממש לא השינוי היחיד שהביא אתו הנגיף הזה... הרי המציאות החדשה שנכפתה עלינו מאלצת אותנו להתמודד עם הרבה יותר שינויים. למשל, פתאום, החדשות כבר הפסיקו להיות חדשות. בכל פעם שאני פותח את הטלוויזיה אני מגלה שאין חדש בנושא הקורונה: המספרים עדיין מדאיגים, הנתונים עדיין מחריפים והגרפים עדיין מצביעים על כך שלפחות בזמן הקרוב, אני אצטרך לשמוע את הקול הצורם של המורה לאנגלית רק דרך הזום. מתיש, נכון? אני יודע. גם אותי. 

היי! קוראים לי יובל חופי, אני בן 15 מפתח תקווה וכן- גם לי נמאס להביא את המורה לאנגלית אליי הביתה בכל שני ורביעי. 

עכשיו רגע של רצינות... נדמה שכולם כבר אמרו את כל מה שיש להם להגיד על הנגיף הזה: משרד הבריאות, שדרני החדשות, ראש הממשלה, המורות ועוד המון אנשים שנאבקים במגפה הזו. אבל אני חושב שיש קול אחד שלא נשמע מספיק, וזה הקול של בני הנוער. יש לי חברים שמעידים על כך שהרבה יותר קל להם ללמוד דרך הזום מאשר דרך שיעור פרונטלי. אני מכבד את הקול של החברים שלי, אבל אני מייצג קול אחר. הקול של בני הנוער שמרגישים אבודים בתוך חוסר הודאות והבלבול שיש בתקופה הזאת. הקול של אלו שמרגישים בודדים בתקופה הזו, כאילו החיים הפסיקו לכמה רגעים. ליותר מידי למען האמת. הקול של אלו שמותשים מלפתוח מצלמה בכל בוקר מול כיתה של ארבעים תלמידים. הקול של אלו שכבר הפסיקו להתנחם בסיסמאות כמו "אנחנו כותבים את ההיסטוריה" או "עוד מעט זה יעבור". כי זה לא עובר ונדמה שבזמן הקרוב, גם לא יעבור.

מה בנוגע לחיסון? טוב, האמת שזה גם לא חד משמעי. יש שאומרים שיהיה חיסון עוד החודש, יש כאלו שמדברים על שלושה חודשים ויש כאלו שמדברים על יותר משנה. מוזר- הרי אמרו שזה אמור להיגמר בקיץ. למעשה, גם אמרו שהקורונה היא בסך הכול שפעת קלה, ואמרו שהיא נשק ביולוגי מתוכנן שנוצר בסין, או שהיא בעצם קרתה רק בגלל "איזה סיני שאכל עטלף"? האמת שגם זה לא ברור. זה ועוד המון דברים בתקופה הזאת.

אני זוכר שבהתחלה של התקופה, המחשבה על למידה מרחוק נשמעה לי מגוחכת. אולי כי לא ציפיתי שהלמידה הזו תלווה אותי למשך כל כך הרבה זמן. לא האמנתי שאגיד את זה בחיים, אבל אני מתגעגע לבית ספר כל כך! למען האמת, השנה הייתי אמור להתחיל תיכון. המחשבה של להכיר תלמידים חדשים ריגשה אותי כל כך, אבל הקורונה? ברור שלגברת הזאת יש תכניות משלה... 

לא פשוט לי בתקופה הזאת. במיוחד כי אני לא מכיר את רוב התלמידים שלומדים איתי בכיתה, ובנוגע למורים? הם מנסים לגלות הבנה, אבל אין להם באמת דרך למנוע את הקושי שלי... שלי ושל עוד המון תלמידים. 

המצב הזה משאיר לנו רק ברירה אחת - ללמוד להתנהל מול הקשיים שלנו בעצמנו. כמובן שמותר ואפילו רצוי לבקש עזרה מהמורים, מהחברים, מההורים או מכל גורם אחר שיכול לסייע. אנחנו חייבים לקחת אחריות על עצמנו, ולא להיכנע לקשיים הרבים שיש בתקופה הזאת. זה לא פשוט, אני יודע. אבל התקופה היא שונה והמשמעות של זה היא שנוכל לעבור אותה, רק אם נצליח להסתכל על הדברים בצורה שונה.

השלב הראשון הוא לבחון מה עושה לנו טוב? אני, לדוגמה, שמתי לב שיציאה לריצות באוויר הפתוח, עוזרת לי להיות רגוע יותר בתקופה הזאת. השלב השני הוא לייצר שגרה, ככל האפשר, בתוך חוסר הוודאות האדיר שקיים כרגע. אם נדע להעסיק את עצמנו, אולי נוכל להעביר את הזמן בצורה יותר טובה בתקופה הזאת. השלב השלישי והאחרון הוא להזכיר לעצמנו שמשפטים כמו "עוד מעט זה יעבור", הם לא רק קלישאות. במציאות שבה יש חוסר וודאות מוחלט, אנחנו צריכים לייצר לעצמנו וודאות. רק ככה אנחנו נוכל לעבור את התקופה הזאת. רק עד שהנגיף יירגע, ונחזור לפגוש את המורה לאנגלית פנים אל פנים. אני מבטיח לכם שבסוף זה יקרה!