שמי ליאד שאול זיידנר, אני בת 16.5 מרמת גן ואני משתתפת כבר שנה בקבוצה של עמותת "רקפת" המסייעת למתמודדים עם חרדה חברתית. עוד כשהייתי קטנה יותר הרגשתי הרבה לבד, תמיד הייתי בצד. אני לא מדברת הרבה בשיעורים ולא משתפת את הכיתה, אלא אם המורה מחייבת אותי ושואלת דווקא אותי שאלה. כשזה קורה זה בעיקר מלחיץ אותי, אני לא מרגישה מספיק ביטחון לומר מה שאני חושבת. יש לי חברות וחברים, אבל עדין לא מצאתי את 'החברה הכי טובה שלי' שתהיה לצידי בכל מצב, וזה משהו שהייתי מאד רוצה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• לא תאמינו: הפוביות הכי מוזרות שיש
• ענת ליליאור: "ארדוף אחרי החלום להיות אלופת עולם"
• אמ;לק: נבחנת תכנית לצמצום פערי הלימוד

החלטתי לשתף את אמא שלי במה שאני מרגישה, ב-לבד שלי, בתחושות ובחרדה שאני חווה כשאני מגיעה למצבים חברתיים שמאיימים עלי. חשוב לי לומר שאלו לא באמת מצבים מאיימים או מסוכנים – זו התחושה שלי, שמאויימת. אני מבינה שיש לי חרדה חברתית ואני רוצה לשנות את זה. להתמודד איתה ולא לתת לה להשתלט עלי. אני רוצה ליהנות מגיל ההתבגרות שלי כמו כולם.

מבינה שיש לי חרדה חברתית ואני רוצה לשנות את זה© adobestock

יחד עם אמא שלי מצאנו לפני שנה את עמותת "רקפת|. הגעתי לשם והשתלבתי בקבוצה יחד עם עוד עשרה בני נוער בגילי. כולנו מתמודדים עם אותם קשיים, עם חרדה חברתית וביישנות. אני עוברת שם תהליך ארוך ומשמעותי שנותן לי כלים ומלמד אותי איך לחיות עם חרדה כזאת. עדין לא קל לי, אבל אני מרגישה שאני משתפרת. זה לוקח זמן.

פעם בשבוע אני מגיעה לשם, משתתפת בפעילויות שונות עם ילדים בדיוק כמוני. סוף סוף אני לא מרגישה שונה ואני הרבה פחות בלחץ.

גם למגפת הקורונה היתה השפעה משמעותית על ההרגשה שלי. מצד אחד - פתאום יש סגר ובידוד וזה נוח לי. זאת הקלה כי אני לא צריכה להגיע לבית הספר, להיות בסיטואציות חברתיות או ליצור אינטראקציות עם אף אחד. אבל מצד שני - אני עוברת תהליך מסוים שאני רוצה להצליח בו, ובתקופה הזו אני מרגישה שאני הולכת כמה צעדים אחורה. אני לא מתאמצת ומשתדלת כמו שאני בבית הספר. חבל לי.

© adobestock

אני מעדיפה להתמודד עם הקושי ולאתגר את עצמי- לכן במהלך כל התקופה האחרונה השתדלתי דווקא כן לחשוף את עצמי במצלמה בשיעורים דרך הזום. זה היה לי מאד קשה אבל הצלחתי.

חיכיתי לחזור לבית הספר מצד אחד ואז הודיעו שבאמת חוזרים. זה הרגיש קצת כמו ה-1 בספטמבר, זה מלחיץ לעבור את זה שוב אחרי תקופה כל כך ארוכה אבל אני מעדיפה להמשיך לנסות.

הקבוצה ברקפת עזרה לי לקראת החזרה לשגרה – ביחד עשינו כמו "אימונים", תירגלנו והכנו אחד את השני לחזרה ללימודים, והתייחסנו לכל מה שהפחיד אותנו. אני מרגישה שאני עוברת תהליך עם עצמי וזה מאד חשוב לי.

חשוב לי לומר למי שמרגיש כמוני, שיש עוד המון ילדים כאלה ושאתם לא לבד. הכי חשוב זה לשתף את ההורים או מישהו שיוכל לעזור. לפעמים זו מחנכת או יועצת, לפעמים חברה. לפנות לגורם מקצועי ולא לשמור בבטן. זאת הקלה וזה כיף לקבל עזרה. אני רואה כמה אני מתקדמת וכמה זה מקל עלי שיש מי שעוזר לי וחשוב לי לדעת שאני לא מוותרת ומשלימה עם המצב – אני עושה. כדי לשנות וכדי לעזור לעצמי להרגיש טוב יותר.