סבא שלי תמיד היה מודל להערצה עבורי, אבל כשגיליתי בעבודת השורשים שלי שהוא היה רק ילד קטן שנאלץ לשרוד עם משפחתו במלחמת העולם השנייה - התמלאתי כולי גאווה. כששמעתי את כל הזוועות הנוראיות שהוא עבר, כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה כמה שהוא גיבור, ולמרות שהיה רק ילד קטן, הוא הצליח לתאר לי תמונות שלמות מחייו ואני מתרגשת לשתף ולספר את הסיפור שלו בראיון מיוחד ומרגש עבורי ועבורו.

עוד בפרוגי:

ספיישל זיכרון בסלון לילדים: "כל ילד צריך לדעת מה עברנו"

 סבא, בן כמה היית כאשר המלחמה התחילה ואיפה זה קרה? 

"כאשר המלחמה התחילה, אני והמשפחה שלי היינו בסנט פטרסבורג בברית המועצות של פעם. הייתי אז בן ארבע".

לדעתך ברית המועצות בתקופת המלחמה הייתה שונה משאר מדינות אירופה?

"חד משמעית היא הייתה שונה. לשמחתי, לא שמעתי על גטאות בברית המועצות וגם לא הכרתי אנשים שנכנסו לגטו. כאשר ההתקפה של גרמניה הנאצית על ברית המועצות התחילה  בשנת 1941 בארבע לפנות בוקר, ביום ראשון, כולם היו בבית. זאת כיוון שזה נחשב כיום מנוחה. היטלר לא הזהיר אפילו לא יום אחד לפני שהוא התחיל את המלחמה בברית המועצות. הצבא הרוסי היה בשוק והמדינה לא הייתה מוכנה, אני זוכר את הבהלה שהייתה. סטלין היה זה ששלט באותה התקופה, וכל אירופה הייתה תחת המלחמה. אז זה לא היה משהו שלא שמענו, אבל אף אחד לא תיאר לעצמו שהיטלר יחליט לתקוף בשנייה אחת. אף אחד לא חשב שהוא בכלל יעז לתקוף את רוסיה אחרי הסכם הפסקת האש עם סטלין".

איך אתה ומשפחתך התמודדתם עם המצב? 

"אבא שלי, סבא רבא שלך, התגייס מיד עם תחילת המלחמה לצבא האדום וישר שלחו אותו לחזית המלחמה. אני זוכר שאבא שלי התסכל לאמא שלי בעיניים ואמר לה 'קחי רק מסמכים וכסף, תאספי את הילדים ותיסעי כמה שיותר רחוק'. אז, לא הבנתי למה, אבל עכשיו אני יודע שהוא הבין שהמטרה של היטלר היא לחסל כמה שיותר יהודים. אני זוכר שאני, אחי הגדול, דודה שלי ואימי זרקנו והשארנו הכול מאחור. ברחנו לכפר קטן במרכז רוסיה. זה הכי רחוק שהצלחנו לברוח משום שבשלב מסוים כבר לא  היו לי ולאחי  כוחות נוספים". 

אתה זוכר איך הרגשת אז, בתור אותו ילד קטן במלחמה? 

"הייתי אולי ילד קטן, אבל אני זוכר הכול וברור מאוד. אני זוכר את הפחד מההפצצות ואיך בזמן הפיצוצים  אמא שלי הגנה עליי בגופה. אני זוכר את האנשים שהתחילו לברוח כמה שיותר רחוק כדי לא להיפגע מהרסיסים. פאניקה שררה בכל מקום כל הזמן. אני זוכר את הרעב הנוראי ששרר. אנשים אכלו כל דבר שזז - כלבים, חתולים, מקקים ופירות יער - אם יש לך מזל. אני גם זוכר את המטוסים הגרמניים אשר עפו מעלינו. אני זוכר את החיילים שהלכו ברחובות. אני חושב שפחד היא לא מילה מספיק חזקה בשביל לתאר מה שהרגשתי אז, בתור אותו ילד רעב ומפוחד". 

מה קרה בעקבות המלחמה לך ולמשפחה שלך?

"אני זוכר שהצטרפנו ביערות לקבוצה של אנשים שברחו מהנאצים, ויותר מחצי מהם נהרגו בעקבות המלחמה. היינו שלושה אחים קטנים. בתחילת המלחמה, דודה שלי  הציעה לשלוח את אחי הקטן ביותר למשפחה שלנו בכפרים הרחוקים יותר, כדי שישרוד. אך אז קרה הנורא מכל. אחי הצעיר ביותר לא חזר ולעולם לא הגיע למשפחתנו. הוא נהרג ברכבת  שהגרמנים הפציצו אותה אחרי ששמעו שנוסעים שם יהודים. הייתי ילד קטן אז ולא הבנתי בבירור מהי משמעות המוות אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי בו. עד היום אני  עצוב על כך שאני לא זוכר את פניו של אחי".

איך הרגשת אחרי המלחמה? 

"אחרי המלחמה אני זוכר שבעיקר הייתי רעב, במלחמה אתה פוחד שיהרגו אותך כל רגע ורגע,  אז הרעב מורגש לצד הפחד. אבל אחרי המלחמה הייתה רק את השאלה, מה נאכל? לא היה לנו שום דבר לאכול והייתי כל כך רעב אחרי המלחמה. עצבות היא לא מילה מספיק חזקה פה. הייתי מבולבל ואבוד ואלה התחושות שהכי זכורות לי לאחר המלחמה. לא הייתה לי מעולם ילדות רגילה. הייתי בן תשע כשהמלחמה נגמרה. היום כשאני רואה את הילדות של הנכדים שלי ושל הבת שלי, אני שמח במה שהם קיבלו, אבל אני עצוב גם שלי מעולם לא היה את זה - מלבד רגש הפחד שזכור אצלי הכי חזק".

אחרי המלחמה היה בך את הרצון הציוני לעלות לארץ ישראל?

"התחושות שלי עוד היו רחוקות בקשר לארץ. כשהמלחמה נגמרה הייתי רק בן תשע. עוד לא ידעתי קרוא וכתוב, אך כשגדלתי הבנתי שאין מקום יותר טוב בשבילי ובשביל המשפחה שלי ממדינת ישראל. אני ציוני גאה. אני גאה להיות במדינה שאליה שייך".

בתור ילד, איך אתה חושב שהמלחמה שינתה אותך ואת נקודת המבט שלך על החיים?

"בצער רב אני אומר לך שכן, לא הייתה לי ילדות. פשוטו כמשמעו לא היה לי רדיו, צעצועים, משחקים בחוץ. לא היו לי חברים. היו  רק פחד ורעב גדול. כשאין לך דברים בסיסיים כמו בגדים ונעלים זה פשוט עצוב. לא ידעתי מה הם דברים חדשים ולא ידעתי מה הם משחקים. רק בגיל תשע למדתי קרוא וכתוב, אז הייתי מאחור מבחינה השכלתית. הייתי צריך ללמוד ולהשלים את הפער ולחפש לעצמי את ספרי הלימוד, אבל במידה מסוימת אני גם שמח. אני שמח שבני הנוער של היום לא יצטרכו לעבור את הזוועות שאני עברתי. הכי חשוב לטעמי הוא לזכור ולא לשכוח מה קרה לנו פעם, כי עם בלי עבר הוא עם בלי עתיד".

כיצד אתה חושב שאנחנו, בני הנוער, יכולים לשמר את הזיכרון של ניצולי השואה?

"אני חושב שלכם, בני הנוער, יש כוח עצום. הדבר הכי חשוב לטעמי הוא שאסור לכם לשכוח אותנו, את מה שעברנו ואת מה שהעם היהודי בעצמו עבר בשביל שתהיה פה מדינה . לזכור בשביל אותם ששת מיליון היהודים שלא זכו להיות כאן. אז אסור שמה שאני ומשפחתי ועוד המוני משפחות בכלל באירופה עברו - ישכח. יש לכם את הכוח - תשתמשו בו".

סבא שלי הוא גיבור,  ומעבר לכך הוא אחד האנשים המצחיקים ביותר שפגשתי. זה מדהים אותי איך בן אדם שעבר ילדות נוראית שכזו מצליח להתגבר, לחייך, ולהמשיך לחיות. זאת הייתה זכות גדולה בשבילי לראיין אותו  ולספר את הסיפור הקשה ומעורר ההשראה שלו. בתור נכדה לניצול שואה, אני מרגישה שזוהי החובה של כולנו לזכור את מה שאותם ניצולים ונספים עברו, בכדי שדבר כזה לעולם לא יקרה לנו שוב.