שמי יואב תמר, בן 16, ואני דור רביעי לניצולי שואה. כל שנה יום הזיכרון מאוד משמעותי עבורי ועבור משפחתי. כשסבתא רבא וסבא רבא שלי, רוז'ה ושמואל איילן, היו בגילי, הם התמודדו לגמרי לבדם בתופת של השואה. אני לא יכול להעלות על הדעת איך הם הרגישו ומה עבר עליהם. הם שרדו את הזוועות ועם קום המדינה עלו לבד לארץ ישראל והקימו משפחה שלאט לאט הלכה והתרחבה – שתי בנות, שישה נכדים, 16 נינים והיד עוד נטויה. זה לגמרי הניצחון שלנו ושלהם במיוחד. רוז'ה ושמואל גידלו את משפחתם בנחת בצל סיפורי השואה ולא החסירו מהם דבר, הם לא נתנו לילדותם הקשה להשפיע על הגידול של ילדותיהן. לצערי הם נפטרו לפני מספר שנים כשהייתי ילד קטן ולא זכיתי לשמוע את סיפורם ממקור ראשון, אך גדלתי עליהם. למען הדורות הבאים אנחנו חייבים לשמור ולתעד את הסיפורים והעדויות של ניצולי השואה – אסור לנו לשכוח את הזוועות שהעם שלנו עבר באירופה. 

עוד בפרוגי:

 לזכור ולא לשכוח: הילדות בתקופת השואה

סבתא רבא שלי, רוז'ה, נולדה וגדלה בעיר סוסנוביץ' בפולין. היו לה שתי אחיות ואח אחד – רחל, אווה ופליקס. להוריהם קראו לאה ואליעזר גרשונוביץ'. עד למלחמת העולם השנייה המשפחה התגוררה בנחת בעיר ולכל האחים הייתה ילדות מאושרת ושמחה. עם פרוץ המלחמה, כשסבתי הייתה בת 14, כל המשפחה הועברה לתקופה קצרה לגטו בעיר. בזמן השהות בגטו, אביה נפטר מדלקת ריאות לאחר שהציל נער פולני מטביעה בנהר קר בשיא החורף. מלבד הבן הצעיר פליקס שהיה אז בן עשר וחבר נוסף, המשפחה לא הורשתה ללוות את האב בדרכו האחרונה והם לא ידעו איפה הוא נקבר. 

לאחר זמן קצר בגטו סוסנוביץ', המשפחה עברה למחנה הריכוז "בלכהמר" בפולין. האחות הגדולה רחל בחרה ללוות את הדודים שלהם במקום ללכת עם משפחתה - הם נשלחו לאושוויץ ושם מצאו את מותם, כשרחל בת 18 בלבד. רוז'ה סיפרה שהיא נפרדה ממנה בתקופת האביב, בזמן שפרחו עצי הלילך. סבתא שלי (ביתה של רוז'ה), שנקראה על שמה של רחל, מספרת שמאז שהיא הייתה ילדה קטנה, מידי שנה היא הייתה עושה שרשרת מפרחי האזדרכת ושמה אותה סביב תמונתה של רחל. את מנהג זה אנחנו עושים עד היום מידי שנה ביום השואה, אנחנו קוראים לזה "השרשרת של רחל" וזו שרשרת הדורות של משפחתנו. 

גם במחנה "בלכהמר" שאר המשפחה לא שהתה זמן רב ומשם כל אחד נשלח למחנה אחר. רוז'ה נשלחה למחנה הריכוז "שאצלר" בצ'כיה ובהמשך נפגשה שם עם אחותה אווה. במחנה הריכוז הן עבדו בפרך במפעל שייצר מדים לצבא הגרמני. הן סבלו מרעב ומקור של מינוס 15-20 מעלות עם מינימום בגדים וכשלרגליהן כפכפי עץ בלבד. הן היו שם כשלוש שנים עד השחרור.

לאה, האם של המשפחה, נשלחה לאושוויץ והיא הייתה בביתן 10 של ד"ר מנגלה. מנגלה עשה שם ניסויים רפואיים אכזריים על האסירים היהודים, אפילו על ילדים קטנים. לאה שרדה את המקום הנורא הזה וסיפרה שקראו לו "השטן השחור". האח הקטן פליקס נשאר במחנה הריכוז "בלכהמר" והיה שם לבדו. מכיוון שהוא היה גבוה מאוד יחסית לגילו, הגרמנים חשבו שהוא נער ושלחו אותו לעבודה – זה מה שאפשר לו להישאר בחיים.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ושחרור המחנות, חיילים אמריקאים הביאו את לאה ונשים נוספות לוילה ענקית בעיר ביירוית בגרמניה. שם הם נתנו להן מחסה ומזון ולאה הייתה אחראית על המטבח ועל כל הבישול. רוז'ה ואווה הגיעו לעיר ולבז'יך בפולין, שם רוז'ה פגשה את אחיה הקטן פליקס בצירוף מקרים מטורף שנראה כאילו סומן משמיים: בזמן שהיא יצאה עם חברים לאכול גלידה בעיר, הייתה לה מועקה והיא נשארה בחוץ. לא רחוק ממנה הייתה התקהלות של אנשים, היא ניגשה לשם, וראתה את אחיה פליקס שוכב על הרצפה עם מדים של מחנה ריכוז ושרוי במצב של תת תזונה קיצוני. רוז'ה ואווה טיפלו ושיקמו את פליקס ולאחר תקופה קצרה הם התאחדו עם האמא בביירוית.  

סבא רבא שלי, שמואל, נולד וגדל בעיר פלוישט ברומניה. הוא היה יתום מאב והייתה לו אחות גדולה בשם סוזנה ולאימם קראו שרה. עם פרוץ המלחמה, הצבא הגרמני לקח רק את הגברים ושלח אותם לעבודות בכפייה. סבא שלי נשלח למחנה עבודה בעיר טימישוארה ברומניה ובגיל 15 בלבד הוא חי ועבד בתנאים קשים מאוד וישן בתוך בורות קש.

עם סיום המלחמה, הוא התגייס ל"הגנה" והיה מדריך ג'ודו של יהודים צעירים טרום עלייתם לארץ ישראל במחנה צבאי בגרמניה. שם הוא הכיר את סבתי רוז'ה והם התחתנו כעבור שבועיים. עם קום המדינה הם עלו לארץ ישראל באוניית המעפילים "משמר העמק". בהמשך גם משפחתו של סבא רבא שלי עלתה לארץ, וגם לאה ופליקס, בעוד שאווה נשארה בגרמניה. סבא רבא שלי התגייס לצה"ל לחיל התותחנים ושלוש שנים לאחר חתונתם נולדה ביתם הבכורה רחל ובהמשך נולדה ביתם השנייה אסתי.

שמואל נפטר בגיל 78 ורוז'ה הלכה לעולמה בגיל 87. הם זכו לראות את הנכדים משרתים בצבא, לחתן אותם ולזכות בנינים. בכל הולדת נכד ונין, רוז'ה תמיד אמרה שזו הנקמה שלה בצוררים הנאצים. 

מידי שנה מספרם של ניצולי השואה בארץ הולך וקטן. בשנה האחרונה, שנת הקורונה, הם היו לבד בביתם וסבלו מבדידות נוראית. עלינו לדאוג להם ולרווחתם, לזכור ולא לשכוח, כי בזכותם ניתנה לנו המדינה.