מאז שאני קטנה המילים שאני זוכרת בהקשר יום השואה הן: שנאה, רצח, רוע, והרג. אבל סבא וסבתא שלי שלי לימדו אותי שזה לא הכל.

עוד על השואה בפרוגי:

• לקרוא ולזכור: הספרים שכדאי לקרוא ביום השואה
• משואה לתקומה: המשפחה שלי היא הניצחון האמיתי
• הכוכבים מנגישים לנוער את זיכרון השואה בשפה שלהם

יש כל כך הרבה רוע בעולם - לפחות זה מה שהתקשורת מראה לנו, והיה כל כך הרבה רוע בשואה. אבל אני מאמינה שרובנו אנשים טובים. האדם הוא יצור טוב מטבעו, ואם אתם עדיין סקפטיים- בואו תשמעו את הסיפור המרגש של סבא וסבתא שלי. צד שלא תצפו לשמוע על השואה.

למה הצלתם את סבתא שלי?

סבי זאב וסבתי רחל זכרונה לברכה, הינם ניצולי שואה שברחו מפריז ומבלגיה. את סבתי הצילה משפחה לא יהודייה מכפר בצרפת, משפחה שהוכרה כחסידת אומות העולם. המשפחה סיכנה את עצמה וילדיה למען רחל - ילדה יהודייה שהם לא הכירו. כשפגשתי את המשפחה לפני מספר שנים בטקס המרגש, שאלתי אותם למה הם הצילו את סבתא שלי? רציתי להבין מה הניע אותם? "זו השליחות שלנו, היא בן אדם, היא ראויה לחיים, ללא הבדל דת או גזע", הם ענו בהתרגשות.

בית ספר שלם עם טלאי הצהוב

אצל סבא שלי הסיפור שונה. 

"1942, שעת בוקר מוקדמת. דפיקות אגרופים על הדלת. שוטרים צרפתים מתפרצים ומצווים בגסות לעזוב את הדירה ולעלות על האוטובוס המחכה בחוץ. מרגע שאנו מתחילים לנסוע מטרידה אותי המחשבה - איך אתרץ מחר בבית הספר את היעדרותי ?! לבסוף עודדתי את עצמי במחשבה שאמא כבר תמצא נימוק משכנע. לא יכולתי להעלות על הדעת שתוך שעות ספורות אחי רוברט ואני ניפרד מהורינו, לעד", כך מספר סבי בספרו "זכרון השכחה" על תחילת הישרדותו בשואה. 

קטונתי מלתמצת את סיפורו המדהים של סבי שכולל בריחה והסתתרות בין כפרים, בחירה לעלות לארץ, הקמת קיבוץ, איבוד בן במלחמת לבנון וחיים ציוניים, מאתגרים ואופטימיים עד ליום זה. בחרתי לספר על סיפור אחד - סיפור הטלאי הצהוב.

מספר ימים לאחר שגירשו את סבי בן העשר ואחיו בן ה-12 מביתם בפריז, הם חזרו אליו ללא הוריהם. הם החליטו ללכת לבית הספר - וזה היה היום הראשון בו הם התבקשו לענוד טלאי צהוב על בגדיהם. הם למדו בבית ספר לא יהודי וחששו מתגובות הילדים.

הם הגיעו לבית ספר כשעל מעיליהם ענדו את הטלאי, חוששים, מרגישים מובדלים, שונים. לאחר כמספר דקות, ללא הוראת המורים - כל תלמידי בית הספר החליטו לגזור לעצמם מבריסטולים טלאי צהוב כדי להזדהות עם סבי ואחיו. 

סבא שלי לא האמין למראה עיניו - מאות תלמידים עונדים טלאי צהוב על בגדיהם. הם לא יהודים, הוא כן.  ולרגע אחד, בשואה, הרגיש בתום, בסולידריות, ובאנושיות. בהמשך, המנהל של בית ספרם שגם הוא לא היה יהודי - עזר להם לברוח והציל את חייהם. 

סיפורי הזוועות על השואה רבים כאין שיעור, אך חשוב לזכור גם מספר נקודות אור.

חסידי אומות העולם - עשרות אלפי משפחות לא יהודיות שהצילו יהודים בתקופת השואה, תוך שסיכנו את חייהם. 

ועוד אלפי ילדים, מנהל בית ספר ומשפחות - שנלחמו בחושך, האמינו באדם, הצילו את סבא וסבתא שלי, אולי גם את שלכם - ובזכותם אני כאן. בזכות אותם הילדים שגזרו טלאי צהוב מבריסטול והאמינו שאפשר גם אחרת, שאין בנינו באמת הבדל.

בזכות התום, הטוב לב, האנושיות - אנחנו חיים.

זו חובתינו לזכור ולא לשכוח את זוועות השואה והעוול שנעשה לעמנו. אך חובתינו גם לא לשכוח את נקודות האור. כי האדם הוא יצור טוב מטבעו, ולמרות שחתכו אותך בכביש היום, עקפו אותך בתור או לקחו לך את החנייה - בואו נזכור שרוב האנשים טובים.

לפחות ככה סבא וסבתא שלי אומרים.