ממשיך בדרכו: אריה גולדמכר מספר על בנו נדב גולדמכר ז"ל
שבע שנים עברו, הראש לא קולט והכאב מסרב להרפות. אריה גולדמכר, אביו השכול של נדב גולדמכר ז"ל מספר על אובדן בנו, על הרצון להנציח אותו והתקווה הבלתי פוסקת שאולי, יום יבוא והוא יופיע בדלת • ראיון מיוחד
שבע שנים עברו מאז היום הנורא בו התבשרו שוש ואריה גודלמכר על נפילת בנם, נדב גולדמכר ז"ל, שנפל במבצע "צוק איתן" והותיר אחרי משפחה, חברים והמון לבבות שבורים, שעד היום מתקשים להתאחות בחזרה. מאז, אריה גולדמכר, אביו של נדב ז"ל מסרב לוותר על בנו ומנציח אותו בכל מקום, בכל זמן - שומר על הנשמה שלו חיה. לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, החלטתי לקחת גם אני חלק במסע ההנצחה של נדב.
>> עוד על יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בפרוגי
בשעות הערב בתחילת השבוע האחרון, עלינו יחד, אריה ואני לשיחה בפלטפורמת הזום המוכרת בכל בית מאז התחילה הקורונה, על שולחן חדרי נמצאת כוס תה חם, ומחברת השאלות שלי שלצידה דף התחקיר שעשיתי על נדב מבעוד מועד. אריה, עולה לשיחה מחדר הילדים בביתו המיועד לנכדיו שבאים מדי פעם לביקור, כאשר על פניו עטויה ארשת פנים חמימה, שמי שלא יודע את סיפורו, לא יפענח את הכאב הרב שמסתתר אחריה. אנחנו מחילים בשיחת חולין, הוא מתריע אותי מראש על הרעשים שהילדים עושים ברחבי הבית, אני מצחקקת בתגובה, מספרת לו שהמצב זהה לחלוטין גם אצלי בבבית ובנימה זאת, אנו מתחילים את הראיון שבמהרה מחליף את האווירה שנהיית עצובה ומרגשת.
בוא ניקח שבע שנים אחורה בזמן, הימים האחרונים של נדב. מה זכור לך?
"הפגישה האחרונה שלי עם נדב הייתה שבוע לפני שקיבל 'צו 8'. אנחנו היינו באילת, הוא לא רצה להצטרף אלינו. זה היה במבצע 'צוק איתן', הוא חיכה לקבל את הצו. הוא עבד בעבודה המועדפת שלו אצלי במפעל. מצב רגיל. אני זוכר שאמרתי לו שחבל שהוא לא בא איתנו לאילת, חבל שהוא לא מצטרף אלינו. הוא נשאר בבית בכל זאת, רצה שיקראו לו לעזור ולתרום".
וביום הנפילה - מה עובר עליכם?
"האמת, שהתחושות שמשהו הולך לקרות הגיעו לפני שבאו להודיע לנו שנדב נפל, בעיקר של אשתי. ערב לפני שנדב נהרג, הוא התקשר הביתה ואמר שסוף סוף הוא עושה משהו משמעותי, חיפשו נהג מחלף למפקד הגדוד של גדוד 'גפן'. ב'צוק איתן', בקו הראשון היו קודם כל חיילי הסדיר ולאחר מכן, בקו השני אנשי המילואים ובכל זאת הוא חיפש כל הזמן לעזור ולתמוך ולתת. כשחיפשו נהג מחליף, שאלו אותו אם הוא יכול להגיע והוא ישר נענה בחיוב. הוא התקשר אליי בשתיים עשרה בלילה ואמר לי שסוף סוף הוא מגשים את הרצון שלו ועושה משהו משמעותי. אני הייתי עשרים שנה במילואים, אני מכיר את המערכת, מבחינתי אמרתי שהכל בסדר. בבוקר, אשתי בדיוק עבדה לילה והיא בשש וחצי בבוקר שלחה לו הודעה; 'בוקר טוב, מה שלומך?' בווטסאפ, ההודעה התקבלה אבל הוא לא ענה. היא הגיעה הביתה ופתאום הדליקה את הטלוויזיה, היא אף פעם לא מדליקה את הטלוויזיה אחרי משמרת לילה, בדרך כלל היא הייתה מגיעה הביתה מהעבודה והולכת לבת שלנו, שאז הייתה בת שמונה, היום כבר בת 15 והייתה מעירה אותה לבית הספר ומוציאה אותה. אבל באותו היום היא הרגישה שמשהו קורה וכשפתחה את הטלוויזיה ראינו שיש אירוע קשה בצפון רצועת עזה ושיש נפגעים".
"אנחנו למדנו כבר מהשידורים שכשיש נפגעים זה בדרך כלל הרוגים שמוגדרים נפגעים עד שלא מספרים למשפחות ואז היא אמרה לי תתקשר לנדב ובעצם הטלפון היה מנותק. היא ניסתה כמה פעמים ולא הייתה תשובה. היא התקשרה אליי לעבודה ואמרה שמשהו לא בסדר, היא מרגישה את זה. אני ניסיתי להרגיע אותה חשבתי שאולי הוא ישן והיא אמרה לי שלא, היא שלחה לו הודעה שהתקבלה, הטלפון עובד והוא לא עונה, המשכתי לנסות להרגיע אותה והתחלתי להיכנס ללחץ בעצמי התחלנו לעשות טלפונים למלא אנשים, למפקדים בצבא ולבתי החולים שאוזכרו בחדשות. התקשרתי לחבר שלי שיש לו קשר במודיעין והוא אמר לי שנכון, נהרגו ארבעה חיילים אבל כולם נראים צעירים, ככל הנראה חיילים בסדיר, אבל נדב נראה כמו ילד, סך הכל בן 23. בסופו של דבר התקשרנו למפקד שלו וכשאשתי דיברה איתו הייתה דממה על הקו, היא התחילה לבכות בתחינה שיגיד לה שהכל בסדר. הוא אמר שהוא לא יכול למסור כרגע פרטים ואמר שיצרו איתנו קשר. בשלב הזה כבר התחלנו להבין, אבל המשכנו לבדוק והתקשרנו לקצין העיר שאמר לנו שאם עד עכשיו, בשעה אחת עשרה לא אמרו לנו כלום כנראה שהכל בסדר. בדיעבד, בשעה אחת עשרה הקצינים היו מחוץ לבית שלנו וקצין העיר התקשר וביקש מהם שיתעכבו טיפה, כי אנחנו, ההורים בלחץ. בסופו של דבר לאחר חצי שעה הם נכנסו אלינו הביתה ובישרו לנו - נדב לא יחזור".
וברגע הזה, כשאתה מגלה שנדב נהרג. מה קורה בבית?
"ככשהם הגיעו קודם כל אשתי צעקה לי לא לפתוח להם. הגיעו שלושה קצינים ושנינו הסתכלנו עליהם והם הסתכלו עלינו, מבינים שאנחנו יודעים מה קורה והדמעות מתחילות לרדת. התחלנו לשאול מי מהם נהרג, אפילו שידענו שהוא לא עונה, פחדנו לדעת את האמת. בהתחלה, הם מנו שני שמות. פתאום נכנסה ציפור קטנה, עשתה סיבוב בבית והתיישבה על המזנון ואז, הקצין סיפר לנו שנדב נהרג וקם אל הציפור, שם אותה אצלו ביד ושחרר אותה לחופשי. הציפור הזאת, זאת הנשמה של נדב שבאה לעשות סיבוב אחרון בבית ולהגיד שלום לבית".
ביום ההלוויה - הפרידה האחרונה, הצלחת להיפרד?
"לא. עד היום אני לא מצליח לשחרר, אני עד היום לא מעכל. החדר של נדב עדיין מחכה לו מאז שהוא עזב. לא שינינו כלום".
בשלב זה של השיחה, הדמעות לא מאחרות להגע בקול רועד ובמשיכת אפים שנינו ממשיכים את השיחה, עצובים, כואבים אבל עם מטרה אחת - להנציח את נדב, בנו הכל כך אהוב וחסר של אריה. הוא מספר לי שבכל יום מחדש הוא מצפה שנדב ידפוק בדלת ויחזור הבייתה, מסרב לקבל את העובדה שהוא אינו עוד, גם שבע שנים מאוחר יותר.
המשפחה מצליחה להשתקם?
"לא. כל אחד בעולם שלו. כל אחד מתמודד בצורה אחרת. אשתי כמעט ולא מדברת עליו. אני מנסה להנציח אותו, אני מעביר הרצאות עליו, כדי שנדב ישאר לעד איתנו. אני מנסה להנציח אותו בכל מצב, גם הבן הקטן שעכשיו מתמודד עם פוסט טראומה. הבן הגדול התחתן ועזב, הוא מדחיק את הנושא ומתמקד במשפחה החדשה שלו. הילדה מטופלת, היא איבדה את אח שלה בגיל שמונה, היא הייתה הכי קשורה אליו. הוא דאג לה, השתולל איתה, צחק איתה, עשה איתה שטויות. הוא ילד מיוחד".
מהעיניים שלך ושל הסביבה - מי היה נדב?
"המפקד שלו סיפר שהוא תמיד דיבר איתו על בעיות של חיילים וחיפש איך לעזור. תמיד הדהים אותו שהוא אף פעם לא דיבר על עצמו, הוא היה מדבר איתו רק על איך לעזור לאחרים. חברים כתבו עליו כל כך הרבה דברים לא יאמנו, יש ספר שעשינו של חברים שכתבו עליו. כתבו שם שהוא תמיד ידע מה להגיד. תמיד דאג והקריב. הוא הפך את העולם לטוב יותר, כולם רצו להיות סביבו, הוא היה מסור, אמיץ, תמיד התנדב. נדב הוגדר כילד היפראקטיבי עם בעיות קשב וריכוז. הלימודים כבר מגיל קטן לא היו התחום שלו. פעם אחת הוא אמר לי 'למה אני אלמד, גם ככה אני אקבל אפס', אני הסברתי לנדב שאין לי בעיה עם האפס, זה בסך הכל מספר, אבל יש לי בעיה עם הדרך. הכי קל זה לבוא ולהרים ידיים. לאט לאט עם השנים נדב הבין שהוא צריך להילחם על הדברים שהוא מאמין בהם, עם כל הקושי. הוא סיים 12 שנות לימוד, אומנם בלי בגרות אבל עם תעודה. שהוא סיים את הלימודים וקיבל את התעודה, כל השיערות בגוף עמדו לי - נדב הבין שהוא צריך להילחם על הדברים שלו וככה הוא המשיך".
"כשהוא התגייס לצה"ל הוא קיבל תפקיד שלא רצה בגלל שהקב"א שלו הייתה נמוכה. הדברים שעשה במיונים לא היו מספיק טובים, אין מה לעשות, הוא ילד היפראקטיבי. הוא עשה טירונות כלל צה"לית, ושויך למחסום ארז כנהג. אבל הוא לא הסכים לקבל את זה, במשך שמונה חודשים הוא נלחם עם המערכת - כתב מכתבים, בקשות ובסוף שובץ ללוחמה בתותחנים. הוא רצה לעשות שירות קרבי משמעותי. הוא עשה טירונות מחדש ועשה מסלול מחדש שמונה חודשים. הוא תמיד היה אחרון, תמיד היה קשה לו פיזית יותר מכולם, אבל הוא לא ויתר, גם כשהיה אחרון, גמור מעייפות - הוא היה מסיים את המסלול. אחרי שהוא השתחרר מהצבא הוא החליט להשלים בגרויות. אמרתי לו שהוא לא חייב, שהוא יכול להשתלב בשוק העבודה גם בלי. הוא אמר לי 'אבא, לא, אני רוצה להוכיח לי ולכם שאני מסוגל להכל'. הוא אמר בעצם שלהרים ידיים זה לא בלקסיקון שלו. נועם, הוא הצליח להשלים את כל הבגרויות שלו מאפס עם ציונים יפים, אבל לצערנו, הוא לא הספיק לראות את זה, כי התעודה הגיעה חודש אחרי שהוא נהרג. זה לא היה לו קל, הוא היה יושב ימים בבית ולומד. לפעמים הוא היה מתעצבן ברמה שזורק את כל הציוד על הרצפה, נכנס בזעם לחדר, נרגע ואחרי עשר דקות חוזר למטבח, מתנצל, מסדר אחריו את הכל ומתחיל ללמוד מחדש. הכי כאב לי שעד שהוא התחיל להצליח והחיים שלו התחילו לזרום כמו שצריך, הכל נקטע. אחרי שנה בערך התחלנו לדפדף במחברות שלו והוא כתב שם רשימת ערכים. מצאנו במחברות עולם ומלואו. מצאנו דף שהוא כתב איפה הוא רואה את עצמו עוד עשר שנים".
ואיפה הוא ראה את עצמו בעוד עשר שנים?
"אני אקריא לך מהדף שכתב לעצמו. 'השנה היא שנת 2023. אני נדב גולדמכר, בן 32 וגר בדרום ליד ההורים שלי. אני בעל השכלה גבוהה. תואר שני בפסיכולוגיה או משהו בסגנון'. לא יודע אם את יודעת, אבל תואר שני בפיכולוגיה לאדם רגיל זה סיוט, אז לילד עם היפראקטיביות והפרעות קשב וריכוז זה בכלל גיהנום, זה רק מראה כמה להרים ידיים לא היה בלקסיקון שלו. 'נשוי והורה לשני ילדים, בן ובת ועובד במקום שעוזר לנערים בסיכון'. במקום לכתוב שהוא יעבוד בהייטק, יעשה כסף, מטייל בדרום אמריקה - הוא בחר לכתוב על העזרה לאחרים. הוא כתב על הילדים שירצה שיהיו לו, על שגרת חייו שרצה להשיג. גילינו עולם ומלואו".
ידעתם עליו את כל הדברים האלה לפני שנהרג?
"חלק כן וחלק לא. תמיד ידענו שהוא חברותי. הוא היה יושב עם חברים עד השעות הקטנות של הלילה, מדבר עם חברים, עוזר להם ומקשיב. ממש עורך דין של כולם. על הערכים, לא יודע. אני את הערכים שלי מעולם לא כתבתי, זה הייחוד שלו. אני את ההרצאה שלי מעביר כבר שנתיים וחצי בכל הארץ, לא שמעתי על יותר מדי אנשים שכתבו את הערכים שלהם. הוא כתב על ערך המשפחה, לא לשפוט אדם בצורה פזיזה - המון אנשים שפטו אותו בבית הספר וראו את ההיפראקטיביות שלו ולא אותו. הוא כתב ערכים נוספים כמו לעזור למי שקשה, להרים אנשים למעלה. הוא כתב על אהבת החיים, אהבת הארץ. להשיג מטרה ולהגיע אליה, להתנדב. להילחם עד הסוף , לשמש דוגמה למישהו. את מבינה איזה בן אדם הוא היה. הוא היה ילד מיוחד ולא רק בגלל שהוא הבן שלי".
"בבתי העלמין הצבאיים בארץ הריבון הוא משרד הביטחון. הוא מחליט איך כל דבר יהיה ולמה. המצבות בבית העלמין בבאר שבע עשויות מאבן חברון, לעומת הר הרצל ששם המצבות הן כמו אדנית ויש פרחים באמצע המצבה. כל המצבות אותו הדבר. המצבה של נדב עשויה משיש מבריק, היא שונה לגמרי. בעצם, ניסו להחליף את אבן חברון. יכלו לעשות את זה על כל אחד, אבל המצבה של נדב נבחרה. לאחר מכן החליטו להישאר על אבן חברון. נדב היחיד שנשאר עם שיש. ביהדות, הכל מלמעלה. אני מאמין שאלוהים ראה איזה ילד מיוחד היה נדב בחייו, והוא דאג שהוא ישאר מיוחד גם במותו".
כאבא, איך זה מרגיש לאבד בן?
"קשה. קשה לי להגיד 'קדיש', את התפילות, מאוד קשה לי. שמחת החיים שלי הלכה. שתביני, הנפש שלי כל כך נפגעה שיש לי שני נכדים מהבן הבכור ואין לי תחושות. אני לא חש. אני מודע לנכדים שלי ומודה עליהם, אני משחק איתם, אבל אני לא מצליח לחוש שמחה, כלום. הנפש שלי מתה יחד עם נדב".
איפה השכול פוגש אותך בחיי היום - יום?
"בכל מקום הוא פוגש. הוא תמיד איתנו. יש ימים שאני הולך לעבודה ורק לעבודה, לא יוצא מהחדר. קשה לי. היומולדת שלו, את יודעת, הוא היה אמור להיות בן שלושים".
איך ציינתם את יום הולדתו?
"בכל שנה אנחנו עושים בבית הספר בו הוא למד עושים פעילות לשכבה י"ב. המנהל זרם איתנו והכניס את זה ללוח הזמנים של השנה בקביעות - 'יום הולדת לנדב'. יש פעילות לשכבה הגבוהה, יש תחנות הפעלה ספורטיבית המייצגות את הערכים שנדב כתב, עזרה, התמודדות, אהבהת הארץ. בסיום כל תחנה דנים על הערכים ואני נותן הרצאה על נדב. בסוף היום מגיעים חברים של נדב מהצבא ומהיחידה שנדב היה בה ועושים משחק כדורגל או כדורסל של התלמידים מול החברים ובסיום היום עולים לקבר של נדב עם בלונים וחוגגים לו בבית העלמין".
אתה מגדיר את עצמך כבן אדם מאמין?
"אני לא דתי, אני חילוני לגמרי אבל מאמין באלוהים".
איך שומרים על האמונה אחרי שהבן שלך נלקח ממך?
"קשה לי עם זה. אני אגיד לך שביום כיפור, אני צם בכל שנה אבל שאומרים לי חתימה טובה אני אומר להם 'חברה, אני כבר חתמתי ושילמתי בדם. החתימה הזאת כבר לא תעזור לי. בשבעה שלו, הלכתי ביום שבת לבית הכנסת, אני גר בשכונת וילות בבאר שבע ואחד האנשים שהיה שם לא הפסיק להתלהב מהוילות. אמרתי לו שיקח את הוילה שלי, בית ענק, 300 מטר, שיקח את הכל, אני לא צריך כלום - רק שיביא לי את הבן שלי חזרה".
שום דבר לא יחזיר אותו.
"אשתי ואני התחתנו שהיא הייתה בת 18 וחצי ואני הייתי בן 22. עשינו הכל מאפס, אף אחד לא עזר לנו. לבנה לבנה בנינו, עבדנו, למדנו, צברנו תארים, גידלנו ארבעה ילדים. עד שהגענו לבית הזה, לבית שאנחנו גרים בו, אמרנו שסוף סוף הגענו לבית שלחמנו עליו. עבדנו קשה, גידלנו ארבעה ילדים טובים, שאוהבים את הארץ, ילדים שתורמים, שמתנדבים. הצלחנו להגשים את עצמנו ואז הגיעה המכה הזאת, שפירקה את כל הלבנים שבנינו, את כל החומה הזאת. לא עשינו דבר רע לאף אחד, לא רצחנו, לא גנבנו. גילדנו ילדים על אהבת הארץ, שיתנו, שיעזרו, אז למה? למה? יום אחד הכל נהרס. כל אחד מתמודד עם עצמו מאז".
מתחרט שנתת לו להתגייס?
"היו לי האשמות בהתחלה שאישרתי לו להיות לוחם וקידמתי אותו לזה מצד אחד. אבל מצד שני, קשה לי להגיד שאנחנו לא בסדר. אשתי ואני גידלנו אותו על אהבת הארץ, להילחם על הארץ. ככה גידלנו את הילדים. הבן הקטן, היה בשירות הסדיר ב'צוק איתן', לוחם בשטחים ואז אשתי אמרה לו בשבעה, מרגע זה אתה יושב שומר לי על השער, אתה לא הולך לשום מקום יותר. היה דיון קשה בבית. מצד אחד אתה מגדל אותם על אהבת הארץ ומצד שני אתה חוטף בצורה קשה ואתה אומר למה? מה עשית רע? למה זה מגיע לך? אחרי הדיון הקשה הזה, השארנו את ההחלטה בידיים שלו, למרות שאחרי שמישהו נהרג בצבא, ההורים יכולם לפטור את שאר הילדים מהצבא. הוא החליט להישאר בצבא ולסיים את השירות הקרבי עד הסוף".
על מצבתו נכתב המשפט "אתה לנו מקור לגאווה עצומה על מי שהיית ומה שנועדת להיות". מי הוא נועד להיות?
"לפי דעתי הוא נועד להיות מנהיג. הוא תמיד אהב את האחרים, כולם היו סביבו. כולם העריצו אותו, הוא היה אוזן קשבת לכולם. לפי דעתי הוא היה יכול להיות מנהיג די רציני. בארבעה במרץ 2013 הוא כתב פוסט בפייסבוק: 'לכל האנשים שדיברו איתי על כל מיני דברים, תזכרו, אם קשה לכם זה לא דבר רע, חזה מתוח וראש ישר, קדימה צעד'. את מבינה, זה לא משפט, זו צוואה שלמה. גם אם קשה לכם, תרימו את הראש ותסתכלנו קדימה. על היד, קיעקעתי את המשפט שלו ומנסה להרים את הראש. יש מצבם כמו האזכרה שלו והיומולדת שלו שקשה לי, אבל אנחנו מנסים, מנסים להגשים את הצוואה שלו ולהרים את הראש".
אם היית יכול להיפגש איתו בפעם האחרונה, מה היית מספר לו?
"לא הייתי אומר לו כלום, רק מחבק אותו. רק לדקה, לא צריך יותר. לא הספקתי לחבק אותו".
