לא רק בזמן אסון: עלינו להפיץ תמיד אהבת חינם
"אומרים שהעם שלנו מפולג, אבל פתאום ברגעי משבר, כל הפילוג והשוני בין אזרחי המדינה נעלם. פתאום אז אנחנו הופכים למלוכדים, לאוהבים, כאלו שרוצים לעזור ולתרום. אבל, למה זה קורה רק ברגעי משבר? למה זה לא קורה ביומיום?" • טור אישי
אומרים שהעם שלנו מפולג, יש ימנים, יש שמאלנים, ערבים, יהודים, חילונים וחרדים. כל אחד חושב בסטיגמות על האחר, אף אחד לא מסכים עם האחר שדעתו שונה משלו.
עוד בערוץ המגזין של פרוגי
- באנו לעזרת חבר: לונה וזינה מחכים לכם
- מתכוננים לסופ"ש: כך תעבירו את השבת בכיף
- לא בדיוק כמונו: האנשים עם היכולות המיוחדות
אומרים שהעם שלנו מלא בשנאה - רואים את זה בכבישים, אנשים מקללים ונוהגים בעצבנות, נוהגים בחוסר אחריות, דוקרים מי ש"העז" לתפוס חניה. רואים את זה בכל מקום שיש בו תור - אנשים דוחפים, מתעצבנים על אנשים עם תו נכה שרשאים לקבל שירות ללא המתנה. רואים את זה בחדשות כשהפוליטיקאים שלנו מתנגחים זה בזה, ויורדים לשפה נמוכה, רק כי הם ממפלגות בעלות דעות שונות.
אבל, פתאום ברגעי משבר, בין אם מדובר בסגר בעקבות הקורונה, נכה צה"ל שהצית את עצמו ורופאיו מבקשים תרומות דם, או אסון לאומי כמו שהתרחש בסוף השבוע האחרון במירון - פתאום אז, כל הפילוג והשוני בין אזרחי המדינה נעלם. פתאום אז אנחנו הופכים למלוכדים, לאוהבים, כאלו שרוצים לעזור ולתרום.
לאורך כל סוף השבוע שמענו על חיילים שעוזרים למשפחות הקורבנות בחיפוש, איתור והצלה של יקיריהם, שמענו על תחנות ריענון שהקימו בחברה הערבית לצידי הדרך לטובת החוזרים והשבים ממירון, שמענו על מאות, אם לא אלפי, אנשים שעמדו שעות בתור בחום כדי לתרום דם להצלת הפצועים, שמענו על אנשים פרטיים שפתחו את לבם וביתם לטובת אלו שנתקעו בצפון הרחוק ללא יכולת לחזור הביתה.
בכל אירוע כזה שסוחף מדינה שלמה, אנחנו שומעים על הטוב, האכפתיות והדאגה, על אהבת החינם ששוררת בנינו, בין כולם - ללא קשר לדת, מגזר או דעה פוליטית. נדמה כי כולם פשוט מתייצבים למען האחר. זה יפה לראות את זה, שה מחמם ומרחיב את הלב, שיש לנו כזאת מדינה - חמה ועוטפת.
אבל, למה זה קורה רק ברגעי משבר? למה זה לא קורה ביומיום? למה אנחנו לא יכולים לראות אדם קשיש, נכה או אם עם תינוק צורח על הידיים ולתת להם להתקדם בתור, לעקוף אותנו, בחיוך? למה אנחנו לא יכולים לראות מישהו חונה בחניה שרצינו ופשוט לפרגן לו שהיה מהיר יותר ואולי הוא באמת ממהר וצריך את החניה הזאת יותר מאיתנו? למה אנחנו לא יכולים לראות את הילד הביישן בכיתה ולהרים אותו במקום לעשות עליו חרם ולהרביץ לו?
אנחנו צריכים לזכור שאהבת חינם, הדדיות ועזרה לאחר - זה מבורך ויפה מאוד, אבל זה לא עניין שצריך לבוא בנסיבות מיוחדות או טראגיות, זה צריך לבוא תמיד.