כולנו מכירים את הרגע הזה. עברנו תיאוריה, עברנו טסט (לא משנה אם הראשון או החמישי), שילמנו מאות שקלים על הרישיון וסוף סוף הוא הגיע ואנחנו יכולים להתחיל לנהוג, אפילו הצלחנו לשכנע את אבא לעשות לנו ביטוח, ולא רק בסוף השבוע, בהבטחה שנקפיץ את אמא לסידורים ואת האחים הקטנים לחוגים. הרי, בנינו, אנחנו ננצל כל הזדמנות לשבת מאחורי ההגה ופשוט לנהוג.

אבל, כמובן, אנחנו לא שוכחים פרט אחד שולי וקטן - הנהג המלווה. או כמו שזה אצל רובנו - ההורה המלווה. הם חייבים לשבת לצידנו והם תמיד, אבל תמיד, לא סומכים עלינו במאת האחוזים. אז נכון, להם יש הרבה יותר ניסיון על הכביש והם יודעים הרבה יותר טוב מאיתנו בכל הקשור לנהיגה, ועדיין יש המון מקרים מצחיקים בחסות ההורים הלחוצים שלנו. קבלו חמש תופעות שכולנו נתקלנו בהן לפחות פעם אחת במהלך הנהיגה עם ההורים...

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• הצטיינות 6/6: "משתדלת לחיות חיים מלאים לצד העיוורון"
• באנו לעזרת חבר: רוז וריילי מחכים לכם
• יצחק הרצוג נבחר לנשיא ה-11 של מדינת ישראל

הידית לא בשבילך!

אין אחד שלא נסע עם ההורים שלו ובאיזשהו שלב הוא החליט שהוא נמצא ברכבת הרים ומה שיציל אותו במקרה של תאונה זאת הידית הזאת שמעל החלון (שלא סביר שתקרה כי אנחנו גם ככה נוגים עם שתי ידיים על ההגה, במהירות של 20 קמ"ש בדרך לסופר השכונתי). הם אוחזים בה כל כך חזק, כאילו אנחנו על סט של "מהיר ועצבני" - עוקפים, עוברים נתיבים בלי להסתכל במראה ונוהגים במהירות מופרזת. מה יש להורים שלנו מהידית הזאת? לעולם לא נדע. טוב, אולי רק אחרי שנהפוףך להורים בעצמנו.... 

© adobestock

הוויז האנושי

מכירים את זה שאתם נוסעים עם ההורים, באותה דרך שכבר נסעתם בה מיליון פעמים והם מצידם רק "מקריינים" את הדרך: "תיזהר, עוד מעט יש רמזור", "אולי תאטי קצת, יש סיבוב בהמשך הכביש", "זהירות, יש מכונית לפנייך", "כשיש צהוב מהבהב זה אומר שעוד מעט יש אדום",  ועוד ועוד... וכל מה שבא לכם לענות זה: "וואלה?! כי לא שמנו לב!". אולי די כבר להלחיץ ולקריין את הדרך, אנחנו יודעים שישי רמזור, אנחנו רואים את המכוניות וכן שמנו לב שיש מעבר חצייה וצריך לעצור כדי לא לדרוס את הולכי הרגל.

הפ, הפ, הפ

מה שיותר גרוע מההורים שהופכים לוויז זה ההורים שמרוב לחץ לא מסוגלים אפילו להוציא משפט רגיל מהפה וכל מה שיוצר להם זה גיבוב של קולות כמו "הפ, הפ,הפ" או "אוי, אוי, אוי", "היייייהיייי", ואנחנו תוך כדי נהיגה, צריכים גם להתרכז בכביש, גם להיות קולים ונינוחים ולא להתרגש מהם וגם להיות גשש בלש ולהבין מה הלחיץ אותם שגרם להם להוציא קולות מוזרים מהפה ולבסו, גם להרגיע "כן, כן, ראיתי את המכונית"...

© adobestock

הברקס הדמיוני

מי מאיתנו לא מכיר את התנועה הזאת עם הרגל שכל הורה מלווה עושה - כאילו הם לוחצים על ברקס דימיוני. כל פעם שאחנו מתקרבים לרמזור או צומת שמצריכים עצירה הם "יבלמו" בחוזקה. מזל שמדובר פה בבלם דמיוני ולא באמת, אחרת הם היו משתמשים באופציה הזאת כל רגע כדי לעצור לנו את המכונית.

הורים או מורים?

נכון בתחילת כל שיעור ובמיוחד לפני תחילת הנהיגה בסטס אנחנו צריכים לכוון את המראה המרכזית ומראות הצד, לוודא שהכל נח לנו ומסודר כדי שהנהיגה תהייה הכי בטוחה שאפשר? הכי תרגלנו את זה עשרות פעמים. אז למה ההורים שלנו תמיד חושבים שזה רעיון טוב להזכיר לנו? "בדקת את המראות?", "הכל מכוון לך?", "אתה רואה טוב?"

© adobestock