בסוף כיתה ה׳ קיבלתי את הווסת הראשונה שלי. הווסת שלי הגיעה עוד לפני גיל 11, מבלי ששמעתי על כך לפני, לא בבית הספר, לא מהמשפחה, אין ולא היה שום שיח על ווסת, על המחזור החודשי, על מערכת הרבייה הנשית או על הגוף הנשי בכלל.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• עדויות בטיקטוק נגד המורה החשוד בעבירות מין: "תודה לאל שנעצר"
• על האולימפוס: מירי נבו ואלי אילדיס מתרגשים לקראת האולימפיאדה
• מדברים דוגרי: מה זה ענייני? בעיה שלו, שיסתדר לבד

לאחר שנה עם הווסת, היא הפכה לכבדה, זורמת כמו נהר הירדן בשיא החורף, מכאיבה, מכווצת, איומה ונוראית. לא הגעתי עשרה ימים לבית הספר כל פעם מחדש, הייתי חולה, הייתי גמורה, חלשה כמו סמרטוט, לא הצלחתי להרים את הראש או ללכת זקוף. זה היה כרוך בהתעלפויות, אין ספור בעיות במערכת העיכול שתקפו אותי בכל הכוח, חולשה מטורפת, חוסר תאבון, ואני שבורה.

אילוסטרציה© adobestock

אני גדלתי בבית של כאבי ווסת. כך גם אחותי הגדולה הייתה לאט לאט, האמנתי לכל מורה בבית הספר שטען וטענה שאני ממציאה, שזה קורה לכולן, שזו לא מחלה, שאני עצלנית, מתחמקת, מגזימה והיסטרית.

במהלך השנתיים הראשונות לחיי החדשים לצד הווסת האיומה שלי, היו שני אירועים שבהם עלתה בי לרגע המחשבה שאולי לא -  אולי זה לא תקין, אולי זה לא קורה לכולן. האירוע הראשון היה כשהתעלפתי בשירותים של המורים כי המחנכת שלי לא האמינה לי שאני חולה ולא נתנה לי לנוח בבית במקום לצאת לטיול השנתי של כיתה ז'. למרות שהסברתי לה מה קורה לי, היא הכריחה אותי לבוא לבית הספר וללמוד במקום לצאת לטיול בטענה שווסת זו לא מחלה ומה שאני חווה קורה לכולן.

אחרי הפעם הזו הגיעו עוד המון פעמים נוספות שספגתי ממערכת החינוך וממורים, חוויות כאלו ואחרות שכללו אפילו הכתמת כיסאות רבים בדם כי לא נתנו לי לצאת לשירותים כשכן הייתי מצליחה להגיע למרות הכל לבית הספר.

החסרתי המון מבית הספר בעקבות זה, מבלי לדעת שאני באמת חולה במשהו, שזו לא סתם "רק" תחושת חולי.

© באדיבות אור מושקוביץ

השנים עברו והגעתי לכיתה י׳. 

וכשהגעתי למצב חירום פניתי לרופאת נשים, ממנה שמעתי בפעם הראשונה בחיי את המילה אנדומטריוזיס. היא אמרה שהיא חושבת שזה מה שקורה לי, ושזו הסיבה שהווסת שלי כל כך נוראית. היא נתנה לי הפנייה למומחה שאני מטופלת אצלו עד היום.

חוויתי כל כך הרבה התקפים בבית הספר, ההתקף שהכי זכור לי היה בשיעור מתמטיקה, הכאב בא משום מקום, 

הגעתי שוב לרופא המומחה שלי, והוא הציע להיכנס לניתוח. כל מה שהראש שלי חושב עליו זה שאני בת 16 וחצי ואני רק בביקור השלישי אצלו והוא מציע לי ניתוח. אלו לא חיים של נערה בגילי.

בזמן הזה התחלתי עם פרויקט סיפור בציור.

לאחר הניתוח, הרופא הודיע לי שאכן יש לי אנדומטריוזיס ואדנומיוזיס. אני בן אדם חזק, הייתי בטוחה שאתאושש מהניתוח בקלות, הרי נותנים רק שבועיים ימי מחלה.

בדיעבד הבנתי שזה "רק" שבועיים, שאני לא אהיה מאלו שבאמת חוזרות לתפקד אחרי שבועיים. לא התחלתי את שנת הלימודים בבית הספר כמו כולם, שכבתי בבית במיטה, שבוע אחרי ניתוח, לא מחוברת למציאות מחומרי ההרדמה שעדיין גורמים למוח שלי להרגיש "מסטיק", כשיש עלי איסור לתקופה הקרובה לסחוב, להרים, להתכופף.

"כמו כתם יין ספוג בשטיח"© באדיבות אור מושקוביץ

חוזרים לבית הספר מהלמידה המקוונת ואני יודעת שאני לא יכולה. אני יודעת שאין שום סיכוי בעולם שאוכל לחזור במצב הזה. בכל הזמן הזה לא הצלחתי לצייר.

הלימודים תופסים תאוצה, אני לא מצליחה לחזור ללמוד פרונטלית ובאופן מקוון אני לא מצליחה להתרכז כי אי אפשר להתעלם מהכאב שמסיח את דעתך בכל הכוח, נערמות מולי ים של עבודות הגשה, שיעורי בית ומבחנים ואני לא מצליחה.

חודש פברואר, עוד רגע כבר צריך להגיש את הפרויקט, ואני לא מסוגלת להמשיך אותו. זה היה קשה נפשית, לא רק פיזית, לא רק כי היו כל כך הרבה ימים ש"בזבזתי" בזה שלא הצלחתי לצייר מרוב כאב וחוסר ריכוז, אלא כי פשוט נפשית לא הצלחתי יותר להכיל את זה.

אבל, מתוך הכאב והקושי יצרתי את פרויקט תערוכת הגמר של כיתה י"ב במגמת האומנות ושמו:  סיפור בציור. מטרת הפרויקט היתה להעלות דרך הציור את המודעות למחלות כרוניות "שקופות", כמו אנדומטריוזיס, כאשר מאחורי כל ציור, מופיע סיפור של "לוחמות אנדומטריוזיס שונות".  בזכות הפרויקט המיוחד הזה, זכיתי להיות בקטלוג המצטיינים של משרד החינוך.

היום, אחרי שכבר סיימתי י"ב, אני יכולה להגיד בלב שלם שניצחתי. הגשתי את כל העבודות שהיו לי להגיש, ניגשתי לכל הבגרויות שהייתי צריכה לגשת אליהן, קיבלתי ציונים טובים בכולן והצלחתי להשלים חומר של שנה שלמה במתמטיקה בחודש בלבד.

הדבר הכי משמעותי ששינה את כל התמונה הייתה התמיכה מהמורים, העזרה שלהם, ההנגשה של החומר אלי בצורה שונה מהשאר.

בסופו של דבר חשוב שבכל בית ספר, כל מורה, ידע להתאים את עצמו ואת חומר הלימוד לתלמידות עם אנדומטריוזיס ואדנומיוזיס וגם באופן כללי לתלמידים בעלי מחלות שקופות, זה כל כך הכרחי וזה עושה הבדל מטורף בשביל התלמיד למרות שזה צעד קטן לקראתו מבחינת המורים עצמם.

כמענה לנושא במערכת החינוך, עמותת "אנדומטריוזיס ישראל" יצאה בפרויקט מיוחד להעלאת מודעות למחלה בקרב נערות, בו היא קוראת לנערות להיות שגרירות המחלה במערכת החינוך. המתנדבות החולות במחלה מעבירות מערך חינוכי לנערות העוסק במודעות והקשבה לגוף ובמסגרתו הנערות והמורות ייחשפו גם למחלת האנדומטריוזיס ולתסמיניה