בתור ילדה הייתי נכנסת למפגשים משפחתיים, לבתים של אחרים או אפילו למעלית עם הראש מוחבא בין המכנסיים של אבא או אמא. אני זוכרת איך תמיד היו מנסים לגרום לי לצוץ החוצה באמצעות שאלות מציקות ועם "הבדיחה" המוכרת של - "מה, ענבר נשארה היום בבית?"

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• הנוער למען האקלים: "לא נוכל להמשיך לחיות כפי שאנחנו חיים"
• הנוער מגיב להסתה נגד הדת: "לא ביקשתי ממך לאכול כשר ולשמור שבת"
• הכירו את המשתתפת הכי צעירה במירוץ הלילה של תל אביב

אחרי כמה שנים הבנתי שאין לי ממש ברירה אלא להתמודד עם המבוכה שהרגשתי. היו מתארים אותי כילדה ביישנית ושקטה כשבפועל כל מי שהכיר אותי באמת היה מעיד על כמה אני לא. בכל פעם שהיו אומרים שאני ביישנית הייתי נפגעת, כי מה זה בעצם ביישנית? ולמה דווקא ככה מתארים אותי מכל הדברים האחרים שיכולים להגיד עליי?

כשעליתי לכיתה ז', הגעתי לבד לבית ספר חדש. אני זוכרת שביום החשיפה של החטיבה הגעתי לשמוע על בית הספר ועמדה שם ילדה שאז הייתה בתיכון וברגע שראיתי אותה - נדהמתי. הוקסמתי מהצורה שבה היא דיברה והתנסחה. הביטחון וצורות הגוף שהיא שידרה היו לי זרות ובאותו הרגע הדבר היחידי שאמרתי לעצמי הוא - ככה אני רוצה להיות! 

מטורף לי לחשוב על העובדה שכמה שנים לאחר מכן עמדתי בדיוק במקום שלה וביצעתי את התפקיד הזה בביטחון שמעולם לא חשבתי שאגיע אליו. דיברתי מול קהל שלם על הרגשות והדברים הכי אישיים שלי ולא רק פעם אחת. אני יודעת שקל מאוד לקרוא את זה ולהגיד וואו איזה יופי, מגניב לה. אבל הדרך לשם לא הייתה קלה בשבילי, וזה מראה לי כמה הרצון שלי יחד עם דחיפה מהסביבה יכולה להוביל למקומות מדהימים.

© adobestock אילוסטרציה

בכיתה ז' הייתי ילדה מאוד מופנמת ובחלק גדול מאוד מהשנה אפילו לא נפתחתי אל הילדים האחרים בכיתה. יש לי מזל שהגעתי לבית ספר שמעודד עמידה מול קהל והתבוננות פנימית וגם שאני כזאת מכוונת מטרה בעניינים האלה. עשיתי עבודה ארוכה מאוד עם עצמי. ביום הורים בכיתה ט' דיברתי עם המורה שלי על זה שקשה לי לעמוד מול קהל, למרות שידעתי ואמרו לי כל הזמן כמה שאני עושה את זה טוב - זאת הרגשה פנימית שאי אפשר להתנגד לה. בסוף השיחה, בזכותו בעיקר, הבטחתי שעד סוף המחצית אני אעשה משהו כדי להתמודד עם זה. 

בדיוק באותו הזמן עבדנו על הצגה כחלק מפרויקט בבית הספר ובחרתי שלא לשחק בה אף על פי שהשקעתי בה המון (במאחורי הקלעים) והיא הייתה משמעותית מאוד בשבילי. בסופו של דבר, אחרי שסיימנו להעלות אותה - החלטתי לעלות לבמה בסוף הראן ולדבר על העשייה שלה וזה לגמרי היה רגע ענק ומשמעותי בהתפתחות שלי, שגם קיבלתי עליו כמה מחמאות שרק הוכיחו לי כמה זה שווה להתגבר על העקצוץ הזה שאומר לי לסגת רגע לפני. 

כשגדלתי עוד קצת, מצאתי את עצמי מדברת ונפתחת בסיטואציות שמעולם לא דמיינתי שאהיה חלק מהם. היום, דיבור מול קהל הוא הרבה יותר פשוט וקל בשבילי ואני כבר לא מריצה מיליוני מחשבות בראש לפני (טוב, אולי כמה מאות במקום). למדתי להעריך את עצמי הרבה יותר, דבר שגרם לי להיות בטוחה יותר בהצלחות ובאתגרים שהצבתי לעצמי. ההצלחה הגדולה שלי הייתה שהגעתי לרגעים שבהם אנשים אחרים פרגנו לי ואמרו לי את אותם הדברים שאני חשבתי אז על הילדה ההיא - וזה אחד הדברים שאני הכי גאה בהם. 

© adobestock (אילוסטרציה)

למרות השינוי המשמעותי והגדול שעברתי מאז, עד היום לפעמים אני מרגישה את הרצון להסתתר מאחורי אדם קרוב ולהשתמש בהם כמן "מגן" שחוצה ביני לבין האנשים האחרים. וכן, עדיין לפעמים קשה לי לעשות את הצעד לקדמת הבמה (ולא בהכרח על במה אמיתית, אלא גם בחיים עצמם). למרות זאת, אני עדיין זוכרת ויודעת שהמסע שלי לא הסתיים ויכול להיות שהוא גם אף פעם לא - וזה לגמרי בסדר.