השנה 2019, ימים ספורים אחרי ראש השנה, אווירה של חג והתחדשות לפני יום כיפור. מיכל סלה, אז בת 32 חוזרת לביתה, שם מחכים לה בעלה אלירן מלול ובתה התינוקת מבלי לדעת שאת השנה החדשה לא תזכה לחוות, כי בעוד רגעים ספורים היא הולכת להירצח על ידי לא אחר מאשר בעלה ואב בתה.

שנתיים אחרי, 2021, יום המאבק הבין לאומי באלימות כלפי נשים. על קו הטלפון נמצא ירדן פריימן, בעלה של ליאת, אחותה הגדולה של מיכל סלה ז"ל וראש זרוע החינוך בפורום מיכל סלה. את אשתו הכיר אחרי התיכון, מאז גיל 18 וכעשרים שנה שהוא כבר חלק מהמשפחה. "ליאת מבוגרת ממיכל בשנתיים, ככה שראיתי את מיכל ממש גדלה לאורך השנים, כתיכוניסטית, חניכה, חיילת, בזוגיות, אמא טרייה. גדלנו זה לצד זה. מאחר ואשתי הייתה הכי קרובה בגיל למיכל, הן ממש היו צמד חמד כזה ודיברו המון ושיתפו המון. מיכל הייתה חלק גדול מהחיים שלי, היא הייתה המשפחה שלי" מספר פריימן בגילוי.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• "כשאמא חלתה בסרטן, הבנתי עד כמה השיער הוא העוצמה שלי"
• הנוער מגיב להסתה נגד הדת: "לא ביקשתי ממך לאכול כשר ולשמור שבת"
• הנוער למען האקלים: "לא נוכל להמשיך לחיות כפי שאנחנו חיים"

כשהוא נשאל על יום המאבק כלפי האלימות כלפי נשים ואיך זה משפיע עליו, נראה כי לוקח לו כמה רגעים לחשוב, לאפס בראשו את התשובה שמתארת כיצד הוא כבעל מרגיש "אני אגיד שהיום הזה הוא יום המאבק וחשוב להדגיש את זה" אומר בהחלטיות וממשיך "זה בעצם מאבק חברתי שאנחנו אומרים שאנחנו הולכים לשנות פה משהו ובזה הוא שונה מיום זיכרון. לנו יש את ימי הזיכרון של מיכל, יום ההולדת שלה, היום בו נרצחה, אבל יום המאבק זה יום שמצד אחד הוא מטלטל כי עולות המון כתבות המציגות נתונים של מה שקורה בארץ ובעולם וזו תמונה מאוד עגומה אבל מצד שני זה יום שמרגישים בו עוצמה מאוד גדולה. המון אנשים שבאים לשנות את המציאות הזאת, יש בזה איזושהי נחמה, משלבים ידיים ועומדים נגד".

אתה חושב שיש משהו במאבק הזה?

"אני מעביר הרצאות מטעם העמותה 'פורום מיכל סלה' שזה פורום שהקמנו לאחר מותה של מיכל. התחלתי להעביר הרצאות ממש לאחר הרצח ואני תמיד שואל בהתחלה, איך נראית אישה במערכת יחסים אלימה. אני רואה את ההבדל בין התשובות שאני מקבל מהקהל של אז והיום. בעבר נטו לחשוב שאישה כזו תהיה עם פנס בעין וכחולים בגוף, אישה חלשה, ביישנית וכנועה. היום, אני הרבה יותר מקבל תשובות שאומרות שאי אפשר לדעת וזה מראה שמשהו בתודעה הציבורית השתנה. מתפיסה שאומרת שאלימות במשפחה קורית רק בבתים מסוימים של משפחות מסוימות לתפיסה שזה משהו שכולנו צריכים לפעול נגדו ולשנות אותו, אז זה מראה בעיני שהתודעה החברתית השתנתה".

נחזור ליום הרצח, איך הגבתם כשקלטתם מה קרה?

"בגדול אני זוכר שכולנו היינו ממש בהלם. אני עובד בחינוך, אני מנהל רשת של מכינות קדם צבאיות שנקראות 'קול עמי' ומתעסק בחינוך כבר הרבה זמן. אחת השאלות שהעסיקו אותי הייתה מה אני מלמד מהסיפור של מיכל, מה המסר שאני מעביר. התשובה שעלתה לי לראש זה שאין מה ללמד, זה כל כך מופרך כל כך טעות, זה כנראה משהו לא אמיתי וכנראה איזושהי אי הבנה גדולה. לא הבנו מאיפה זה תקף אותנו. היום אנחנו מבינים שזה לא במקרה, כלומר, תופעת האלימות כלפי נשים היא לא כל כך ברורה. אין לה סימנים מובהקים, הרבה פעמים כלפי חוץ זה נראה שהמשפחה מאושרת ומחוייכת. צריך לדעת לזהות את הדברים האלה לפני - מה שאנחנו לא ידענו, ולכן היינו כולנו ממש בהלם והיום אנחנו פועלים כדי לשנות את זה, כדי שאנשים ידעו שזה קיים וזה קורה".

אתה מדבר המון על אפקט ההפתעה, לא ראיתם את זה מגיע בכלל, לא עלו שום נורות אדומות?

"תראי, את אומרת נורות אדומות, אבל מי בכלל ידע מה זה נורות אדומות? כשאנחנו מדברים על סכנה, אז יש המון תמרורי אזהרה סביבנו, נגיד תאונות דרכים, את יודעת לחגור חגורת בטיחות כדי לשמור על עצמך ויש כריות אוויר ומוביליי שדואגים לך לנסיעה בטוחה. או נגיד כשהולכים לטיול שנתי ולוקחים כובע, מים וקרם הגנה כדי לא להיפגע מנזקי השמש כמו שצריך, יודעים שיש סכנה. מי בכלל ידע שיש סכנת אלימות במשפחה? אלימות במשפחה זה תחום שאנשים לא דיברו עליו. אנשים לא ידעו שאפשר למנוע את זה ולמי אפשר לפנות".

לאחרונה קיימנו סקר באתר "פרוגי" בנושא אלימות נגד נשים, ומתוך הסקר עולה כי57.7% לא יודעים למי ניתן לפנות במקרה של אלימות נגד נשים. מה דעתך על הנתון?

"כל ילד יודע שאם יש שריפה מתקשרים 102, ואם יש מישהו שנפצע מתקשרים 101, או שאם יש פריצה מתקשרים 100. אני מעביר הרצאות כאלה לאלפי אנשים, אף אחד לא יודע שעל אלימות בבית אפשר להתקשר ל- 118 וזה זמין 24/7 בהמון שפות. אף אחד לא יודע את זה לא סתם, ואף אחד לא הכיר את הנורות האדומות האלה, זה נושא שלא דיברו עליו וכשדיברו עליו, דיברו על זה כאילו האישה אשמה. הראו נשים שהפנים שלהן מטושטשות עם קול מעוות, החביאו אותם וזה יצר מחשבה שזה קורה רק לנשים שלא הצליחו בחיים. כשזה קרה למיכל הבנו שזה יכול לקרות בכל בית ושזה נושא שהוא פחות מדובר וחייבים להעלות אותו למודעות, שכל אחד ידע שזה יכול לקרות בכל בית ומה עושים אם זה קורה".

מיכל ז"ל הותירה אחריה ילדה בת שמונה חודשים בלבד, שאת שמה לא ניתן לחשוף לתקשורת מטעמי חסות. המשפחה כמובן לא היססה לרגע ולקחה אותה תחת חסותם וכיום היא גרה בביתם של משפחת פריימן, עם אמא ואבא נוספים: ליאת וירדן.

"ההחלטה לקחת אותה הייתה מאוד מובנת מאליה לכל המשפחה. בסוף החלטנו שהיא תהיה איתנו ואנחנו משתדלים להעניק לה משפחה חמה ואוהבת. אם תבואי אלינו הביתה את לא תראי איזה משהו מוזר, כולם מתייחסים אחד לשני כאחים ואחיות. יש לי עוד שלושה ילדים חוץ ממה, זו משפחה נורמלית אבל מתחת לזה בסופו של דבר צריך להבין שיש פה תינוקת שראתה את אמא שלה נרצחת מול העיניים שלה וזה עושה סיוטים לכל אדם מבוגר, אז בטח שגם לילדים. התרופה הכי טובה היא אהבה ובנוסף, אנחנו מקבלים המון עזרה מאנשי מקצוע שעוזרים לנו לגדל אותה נכון".

איך מגדלים ילדה לתוך סיפור כזה?

"מגדלים אחתה כמו שמגדלים ילדים. בסובלנות, באהבה מאוד גדולה והכלה. אני רוצה להגיד שאנחנו חווינו את הטרגדיה שלנו והיא חוותה בעצמה את הטרגדיה שלה אבל יש הרבה מאוד משפחות שכולות, יש כל מיני משפחות שאחד ההורים פתאום לקח את הרגליים ונעלם והרבה מאוד משפחות מתמידדות עם הרבה מאוד קשיים, אני מאמין שמה שמאוד עוזר זה לדבר על הדבר הזה ןלא להסתיר. כי כשמסתירים מילד סיפור זה יוצר סוד בתוך המשפחה, שזה לא טוב. צריך לתת מקום לדברים".

היא יודעת מי אמא שלה?

"יש לה את אמא ליאת שמגדלת אותה מאז שהיא בת שמונה חודשים והיא יודעת שהייתה לה לפני גם את אמא מיכל, שגידלה אותה עד אותו הזמן".

מיכל, הייתה עובדת סוציאלית, ובמסגרת מקצועה טיפלה, תמכה, שקמה וליוותה מתמודדי נפש, נוער בסיכון, קשישים ניצולי שואה, נפגעי תקיפה מינית בעלי צרכים מיוחדים, הנחתה הורים מוכרים לרווחה, סייעה לילדים עם קשיים רגשיים ועם מוגבלויות פיזיות.בנוסף, גם ניהלה פסטיבלים בינלאומיים, הקימה וניהלה תכנית לקידום השפה האנגלית בסוכנות היהודית (תכנית שממשיכה עד היום), הדריכה נוער חו"ל, עבדה כרכזת פרח ונבחרה כנציגת חוג לימודיה באגודת הסטודנטים במכללת תל חי.

נראה שהיו לה חיים מאד מלאים ואקטיביים, ההפך הגמור לדימוי שאנשים נותנים ל"אישה מוכה"

"אני חייב להתייחס כאן למשהו חשוב, אישה מוכה זו מבחינתי שפה שצריך להוציא אותה מהלקסיקון שלנו כי חמישים אחוז ממקרי הרצח של נשים, לא הייתה אלימות פיזית לפני כן. מיכל לא הייתה אישה מוכה כי הוא לא היכה אותה, אבל היא כן הייתה בקשר אלים. זה שהיא לא חוותה אלימות פיזית לפני הרצח, לא אומר שלא הייתה אלימות, ניסיונות של שליטה וקנאה אובססיבית. אז קודם כל זה לגבי המילים 'אישה מוכה', צריך להבין שיש המון נשים שנמצאות בקשר אלים, אבל הן לא מוכות. דבר שני, ברוב המקרים הללו שאני מתאר כרגע, האישה היא אישה חכמה, דומיננטית וזה חלק מהעניין. מגיע אליה גבר שמפנק אותה ומשקיע בה, אבל הוא קנאי וכל הזמן דואג ואין לו ביטחון עצמי גבוה ואז האישה, כמו מיכל לדוגמה אומרת שהיא רוצה לעזור לו והיא תעזור לו להשיב את האמון בבני אדם, למצוא עבודה, לעבוד על הבעיות האלה של הכעס והקנאה. המון פעמים נשים נכנסות לקשר הזה מתוך התאהבות, אבל גם מתוך שליחות ורצון לעזור ולשנות את הבן אדם כשלמעשה הן קצת מקריבות את עצמן יותר מדי וזה הופך להיות קשר לא בריא, אלים. לכן זה לא מפתיע שזה קרה בקשר הזה למיכל, דווקא מתוך המקום הזה".

היא הייתה אוזן קשבת לכל כך הרבה סיפורים וקשיים. איך היא לא זיהתה שהיא בקשר אלים?

"אני חושב שהיא ידעה שהיא בקשר שהוא לא טוב לה ובגלל זה היא גם באה להיפרד ממנו ואז קרה מה שקרה. היא ידעה שזה לא טוב לילדה ושזה לא מה שהיא מחפשת, היא הרגישה שזו סכנת חיים. היא הייתה עצמאית וחכמה, היא רצתה לצאת מזה לבד ופה יש שתי טעויות קשות מאוד. הראשונה היא שכאשר את נמצאת הקשר עם מישהו שהוא קנאי ואובססיבי, אסור להיפרד ממנו לבד, חייבים לפנות לאנשים שמתעסקים בתחום של אלימות בתוך המשפחה כי הסיבה מספר אחת לרציחות, היא רגע הפרידה. זה הרגע הכי מסוכן כי אז אותו קנאי מבין שאין לו מה להפסיד ואז הוא רוצח אותה ולפעמים הוא גם מתאבד. הדבר השני, היא הרגישה שהיא יכולה לפתור את זה לבד ולכן היא לא צריכה לפנות לאחרים וכאן אני אומר, חייבים לשתף מישהו, לפעמים אנשים מבחוץ יכולים לעזור לראות את הדברים ממקום נוסף ולפעמים השיתוף הזה יכול להציל חיים".

 אם היא הייתה משתפת, יכול להיות שהיא הייתה פה היום?

"נגיד והיא הייתה אומרת לנו את הדברים, שהוא קנאי ושתלטן, מה היינו עושים? היא הייתה ככל הנראה מסיימת באותו האופן בדיוק, אז למה אני בכל זאת אומר לשתף, כי לא ידענו אז את מה שאנחנו יודעים עכשיו, לא ידענו שיש אנשים שנראים כלפי חוץ מאוד נורמטיביים אבל מבפנים הם נוראים ואפלים. תפנו את מי שמדבר איתכם ל-118 והם ידעו להגיד לכם אם היא באמת בסכנה, לא הייתה אז שום מודעות ציבורית".

בחזרה לסקר, עוד עלה כי 78% לא נחשפו דרך בית הספר לתכנים בנושא. בתור איש חינוך, האם יש לכך השפעה על כמות מקרי האלימות?

"הייתה עליה בתלונות של אלימות כלפי נשים, וזה קורה בעיקר בגלל שהמודעות עולה. ספציפית לתלמידי בית הספר, באופן כללי בית הספר אחראי לחינוך ערכי והם אלו שידברו איתם על אלימות ועל חינוך מיני ועל דברים שעולים על סדר היום. מצד שני, בית הספר הוא מאוד מוגבל הוא מתעסק בציונים, במבחנים ובמקצועות שחובה ללמוד ובין לבין הוא יכול להכניס פה ושם תכנים כאלה, אבל הוא לא יכול להכניס את הכל. אז גם ההורים צריכים לדבר, אי אפשר להסתמך רק על עבודת המסגרות החינוכיות. אנחנו כהורים וכחברה צריכים לפתח תכנים שיהיו מיועדים לבני נוער ולתת הסברה חיצונית בנושא".

נתון אחרון ומדאיג בהחלט הוא שהענישה כלפי גברים אלימים בישראל אינה מספקת. מה דעתך בנושא?

"בואי נגיד שיש לנו מיליון שקלים להשקיע בענישה כלפי גברים, איך נחלק את הדברים, כמה ילך לענישה וכמה ילך למניעה? היום המצב הוא שלמעלה מתשעים אחוזים הולכים לטובת ענישה ואכיפה, על המעצר, על בתי הכלא על האכיפה. כשפחות מעשרה אחוזים הולכים לאלימות ומניעה זה תמיד ירדוף אותנו. הכל צריך להתחיל בחינוך, צריך להשקיע הרבה יותר כסף במניעה ואז לא נצטרך להשקיע כל כך הרבה כסף באכיפה וזו אגב השיטה שהיום משרד האכיפה מתחיל להפנים. אני אתן דוגמה מהפורום שלנו, אנחנו בימים האחרונים יצאנו בקמפיין תמרורי אזהרה לגברים, איך גבר יכול לזהות שהוא עלול להיות גבר אלים - איך הוא משנה את זה ולמי הוא יכול לפנות".

 

  אתה חושב שהקמפיין הזה יכול לשנות דברים?

"כמובן, אם לא אז לא היינו מעלים אותו. באופן כללי הרבה דברים בארץ השתנו בשנתיים האחרונות, אנחנו לא באותו המקום שהיינו בו לפני שנתיים, אנחנו לא היחידים שרוצים לשנות דברים ועושים דברים בנושא. מספיק להסתכל על שירה איסקוב שהדליקה משואה ביום העצמאות. לפני שלוש שנים אם הייתי אומר שאישה מדליקה משואה בגלל שהיא כמעט נרצחה, אנשים היו מרימים גבה ולא מבינים למה זה רלוונטי. אז כן, אני חושב שהיום קמפיינים הם דברים שהם מאוד משנים תודעה והם חשובים ורלוונטיים".

אם היית יכול לדבר עם מיכל, מה היית אומר לה?

"הייתי אומר לה שהיא מצילה חיים כל יום, הבת שלה תהיה מאוד מאוד גאה בה".

 

 

 

 

View this post on Instagram

A post shared by מגזין את (@atmagazine)