לפני כשישה ימים החלה רוסיה לתקוף את אוקראינה שכנתה בשלוש חזיתות: מהאוויר, מהיבשה ומהים. לפוטין, נשיא רוסיה כבר למעלה מ-20 שנים, היו שלל סיבות לתקיפה ביניהן הטענה שאוקראינה הייתה חלק מרוסיה הגדולה ומהתרבות הרוסית ושרצונה להצטרף לברית נאט"ו (ברית הגנה צבאית של כל מדינות מערב אירופה וארה"ב) מאיימת על ביטחונה, המשטר האוקראיני שפוגע בתושבים האוקראינים שתומכים במשטר הרוסי ובעיקר רצונו של פוטין להפוך את רוסיה למעצמה צבאית וכלכלית רבת השפעה בעולם.

מרבית העולם עומד לצידה של אוקראינה ומסייע לה באספקת נשק וכן על ידי הטלת סנקציות כלכליות קשות על רוסיה ומנהיגיה. בשלב הנוכחי של המלחמה (ג'), על אף היתרון הכמותי והאיכותי של הצבא הרוסי על הצבא האוקראיני, הצבא הרוסי הצליח לכבוש שטחים יחסית קטנים משטח אוקראינה והוא ספג אבידות רבות. אולם למרות זאת, עשרות אלפי אזרחים אוקראינים כבר הספיקו לברוח מהמדינה ולהפוך לפליטים במדינות השכנות עד שהמצב יירגע ובתקווה שיחזרו לשגרה המוכרת.

בשבוע האחרון הרשתות החברתיות התמלאו במיליוני סרטונים, תמונות וציוצים שמביעים הזדהות, תמיכה ומחוות של סולידריות עבור כל נפגעי המלחמה. גם בארץ נערים ונערות  ממוצא אוקראיני הצטרפו למאבק להעלאת המודעות למלחמה הקשה ובין הבולטות ביותר, שגם השתלטה על ה"פוריו" בטיקטוק האישי שלה עם סרטונים אינפורמטיביים מעשירים ומלמדים היא סופיה שביקובסקי, נערה בת 18 שעלתה מאוקראינה לפני כ-8 שנים.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• חוזרים בזמן: ההמצאות והאירועים הגדולים של שנות התשעים
• אחרי תשעה חודשים בלבד: רונן ביטי ישוחרר מהכלא
• כוח נשי: "הגיע הזמן שנערות יעופו על עצמן״

הסיפור של סופיה מתחיל ב2004 בבית יולדות בדונצ׳ק שבאוקראינה. את ילדותה היא העבירה שם יחד עם משפחתה המורחבת עד שולדימיר פוטין כבש את האי קרים שבאוקראינה ולאחר מכן החל בנסיונות לכבוש גם את מחוז דונצ׳ק בו התגוררה עם משפחתה "פוטין החליט לגרום לתושבי המחוזות לחשוב שהממשלה האוקראינית פוגעת בהם ולא טובה להם ולכן הם צריכים לעשות בחירות ולהתנתק מאוקראינה" כך היא מספרת.

מהר מאוד האיזור הפך לרפובליקה הלאומית של דונצ׳ק, והוריה של סופיה התנגדו להיות חלק. לילה אחד בית המשפחה הותקף ביריות אל עבר החלונות, כשבמזל סופיה לא ישנה שם באותו הזמן וראתה עם הוריה סרט. אירוע שגרם למשפחה להחליט לברוח מאוקראינה ולעלות לארץ ישראל, באמצעות צ׳רטר הצלה מאוקראינה לישראל ולפי חוק השבות.  

- למה החלטתם לעלות דווקא לישראל?

"אנחנו מאוד קשורים למדינה עצמה. כל המשפחה של אבא שלי נמצאים פה עוד משנות ה-90 וגם אחותי עברה מסע של תכנית לרופאים צעירים יהודיים שיכולים לעלות לארץ. אז כן היה לנו כבר סוג של רקע לישראל ולכן ההורים שלי חשבו שזה המקום הכי בטוח וטוב לעבור אליו".

 - מה היה הכי קשה במעבר לארץ?

"אני חושבת שבין הדברים הכי קשים היה ההבנה של מעבר ממקום אחד למקום אחר. זה קרה לי מאוד מהר, היה לי קשה להבין כל כך מה קורה. עם הזמן מבינים שמאוד קשה להתרגל. זה מציאות חדשה. זה מאוד שונה. צריך ללמוד שפה חדשה, להכיר אנשים חדשים. זה כאילו לעשות ריסטארט להכל״. 

מה היית מצפה שמדינת ישראל תעשה למען אוקראינה? ומה היית מצפה שמדינות העולם יעשו?

"הייתי מצפה ממדינות בכללי לתמוך, להעלות מודעות ולעשות כל מה שאפשר. זה מאוד חשוב ואני שמחה לראות שבאמת יש תמיכה כזאת. המון מדינות ששכנות לאוקראינה מארחות את האנשים שבורחים, מביאים נשק. הייתי רוצה שתהיה עזרה צבאית רצינית של כניסת כוחות אבל אני מבינה שזה פשוט לא אפשרי כי יש המון סיבות. חוץ מזה שאוקראינה לא בנאט״ו ואף אחד לא רוצה להכריז על מלחמת עולם. מבחינת ישראל הייתי מצפה שתהיה תמיכה אולי כלכלית אולי צבאית מבחינת הנשק כי ישראל באמת יכולה לעזור״.

- אתם מצליחים לשמור על קשר עם המשפחה שנמצאת שם? מה הם מספרים?

"אנחנו משתדלים לשמור על הקשר. בעיקר אמא שלי כל הזמן בקשר עם סבתא שלי. סבתא שלי מוכנה להגן על הבית. היא אמרה שלא משנה מה היא תישאר באוקראינה ואם צריך היא תגן. הם מספרים שמאוד קשה. קרובי משפחה שלי הגיעו לאוקראינה ימים ספורים לפני שהמלחמה הוכרזה, יש להם שם ילדים והם לא מצליחים לצאת מאוקראינה. אחד הדברים שמאוד מפריעים לי זה שישראל לא מוכנה לעזור למשפחה לעבור לישראל אם אין להם את הזכות לעבור. פשוט להעלות לארץ ולשבת כמה זמן עד שתגמר המלחמה. למרות שישראל אומרת שהם כן עוזרים, בסופו של דבר בפועל הם עוזרים לאנשים יחידים. המון אנשים עם משפחה פה שאין להם את הזכות לעלות לארץ נאלצים להישאר שם ואין מי שיעזור להם״. 

- איך משפיעה עלייך התחושה של החוסר אונים, שאת בטוחה כאן בארץ ואנשים מהמשפחה שלך בסכנה?

"האמת שזה מאוד קשה לי. זו בעיקר התחושה הנוראית שבאמת גרמה לי עכשיו לדבר על זה. אני מדברת על זה בכל רשת חברתית שאפשר כי אני באמת חושבת שאם אני לא יכולה להיות שם עכשיו ולעזור להם ולהיות איתם, אני אנסה לפחות לעזור מכאן. אני רוצה להעלות מודעות כי אני שמה לב שבישראל יש כמות גדולה של אנשים שלא מבינים את הסיטואציה. אני רוצה לעזור לאנשים להבין ואולי איכשהו, כמו באפקט הפרפר, זה באמת יעזור בסופו של דבר להביא לסוף של כל המצב הנוראי הזה״.

 - קיבלת על הסרטונים גם תגובות שליליות?

"כן, המון תגובות 'הייט' (שנאה). חצי מהתגובות הן טובות וחצי תגובות לא טובות. אבל הכול באמת בא מבורות, מאנשים שבאמת לא מבינים מה הולך שם, מה המצב שם וזה מאוד חבל. אני מנסה להסביר להם ולא תמיד מצליח לי כי יש הרבה אנשים שפשוט לא מוכנים לשמוע. אבל קיבלתי גם תמיכה מטורפת וזה ממש מרגש אותי. יצא לי לדבר עם המון אנשים ולעזור להם, פנו אלי ילדים שיש להם משפחות שם שנפגעו מהמצב הזה".

- סיפרו לך אנשים שנמצאים שם או אנשים עם משפחות שם? איך זה נראה מבפנים?

"אנשים מספרים לי בעיקר על זה שמשפחות נמצאות במקומות שיש שם הפצצות מטורפות. זה באמת מפחיד כי אנחנו גם לא יכולים לדמיין את זה. בארץ יש לנו את כיפת ברזל, למי שגר שם אין שום כיפת ברזל שתגן עליו. יורים עליהם טילים ואין מה שיגן עליהם לעומת פה. זה מאוד קשה והמון אנשים נפצעים ונפגעים. הייתה לי חברה שסיפרה על זה שדודה שלה ילדה ממש שם באמצע הנסיעה מעיר אחת לעיר אחרת כדי להינצל ואז באותה עיר שהם הגיעו אליה הייתה הפצצה של בסיס נפט. אנשים גם מספרים על זה שאין לאן לברוח. מנסים לשים פצצות וממש לעשות אירועי טרור בתוך מטרו, שזה המקום היחיד שאפשר להתחבא מטילים. מישהי סיפרה לי על זה שסבא שלה נפטר שם ומאוד קשה לה. יש לי חברה שהייתה איתי ביחד בכיתה באוקראינה והיא סיפרה שבאירבן, עיר ליד קייב, הגיעה קבוצה של חיילים רוסים ונכנסו לעיר אבל הם לא עשו כלום, הם ירדו מהטנקים והתחילו לבכות לאוקראינים שבאו לנסות להפחיד אותם. הם ממש התחילו לבכות להם, הם ביקשו סליחות וביקשו מים. זה מזעזע לראות את זה כי זה ילדים כמונו בני 18, שנפגעים גם מהצד של הרוסים. בסופו של דבר אף אחד לא רוצה את המלחמה הזאת".