דבורי אסמן, בת ה-29, אמא לארבעה ויחד עם בעלה הרב שמואל אסמן משמשים כשליחי חב״ד בעיר קייב שבאוקריאינה כבר שמונה שנים. חיי השגרה שלהם כוללים בדרך כלל ניהול המוסדות שהם הקימו, הפרשות חלה וחגיגת החגים עם הקהילה היהודית. הם מעולם לא חשבו שבהתראה של עשר דקות ייאלצו לנתק את עצמם ואת הקהילה שלהם מקייב ולצאת למסע של 30 שעות בדרכים עד שיגיעו לארץ ישראל.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• המשפחה נשארה באוקראינה: "יורים עליהם טילים ואין מה שיגן עליהם לעומת פה"
• חוזרים בזמן: ההמצאות והאירועים הגדולים של שנות התשעים
• כוח נשי: "הגיע הזמן שנערות יעופו על עצמן״

 - אז מה זה אומר שליחות?

"זה להוות נקודות אור בכל מקום בעולם, שליחי חב״ד, תמיד ינסו לעזור לך בכל מה שתצטרכו כישראלים שמטיילים. כל מה שיהודי רוצה שליחי חבד שם בשבילו. אנחנו גם שם עבור הקהילה היהודית מקימים מוסדות, חוגגים איתם את החגים, את המועדים והשבתות".

- איך את מגדירה את תפקידך כשליחה?

"להיות שליחה זה אומר שאת לא בת אדם פרטי יותר, את לא רק דבורי אסמן בת ה-29, אמא לארבעה, את דבורי אסמן השליחה, שאחראית על הקהילה היהודית בקייב. למשל כשמדינת ישראל ביקשה מהישראלים להתפנות, היה לנו קשה. אמנם אנחנו ישראלים אבל בשבילנו זו לא הייתה אפשרות, כי לי יש דרכון כחול אבל מה עם הקהילה שלי, שלהם אין דרכון כחול? אני אוהבת להשוות את זה לצבא, כמו שקצין לא ינטוש את חייליו בשיא בלחימה, אני מרגישה שאני לא יכולה לעזוב את הקהילה שלי כשנהיה קשה. שליחה זה לא תפקיד משמונה עד חמש, זה 24/7.

 - מה סדר היום שלכם?

"בבוקר הולכים למוסדות, שם אנחנו מלמדים אותם מקצועות קודש ועברית, מאוד חשוב לנו ללמד עברית כדי להקל עליהם במידה ויחליטו לעלות ארצה. בשבתות וחגים אנחנו תמיד מארחים, אין לנו את האופציה לנסוע במהלך החגים. בשגרה הטלפון פתוח כל הזמן, אנחנו זמינים תמיד לקהילה שלנו".

במסגרת היותם שליחים, דבורי ושמואל אסמן מקיימים שיעורים לנשים, גברים ואפילו לסטודנטים. במקביל הם עושים אירועים לקהילה הישראלית שנמצא בקייב, אחת לחודש מקיימים הפרשות חלה, חוגגים חגים וכמובן לוקחים חלק בכל טקס יהודי מסורתי בקהילה.

 - מה גרם לכם לקום בוקר אחד, לעזוב את הבית והמשפחה ולצאת לשליחות בגיל צעיר? 

"אני גדלתי בבית של שליחות, חונכתי ששליחות זו דרך חיים. זה סיפוק אדיר, אני מרגישה שזה הופך אותי לאדם משמעותי, יותר משאת נותנת את מקבלת. בעלי הוא הבן של הרב הראשי של אוקריאנה משה אסמן, כך שהיה לנו כיוון לאיפה ללכת. לפני החתונה דיברנו על זה, אמרנו שנצא לאוקראינה ונראה איך שם, מפה לשם אנחנו כבר שמונה שנים בקייב. חשוב להגיד שיש קושי, זה לא פשוט, אבל לאט לאט את מצליחה יותר, לאט לאט זה נהפך לשגרה והיום אני יודעת שזה המקום שלי".

 - ספרי לי ההרגשה ברגע שהבנתם שרוסיה פלשה לאוקראינה?

"זה היה בחמש לפנות בוקר, הרב משה אסמן התקשר וביקש מאיתנו לקחת את עצמנו ולברוח לאנטווקה (כפר קטן שממוקם 15 ק״מ מקייב). לא הספקנו לקחת כלום, והיינו כל כך נאיביים, לקחתי מזוודה אחת לשש נפשות. היינו בטוחים שפוטין יכבוש את קייב תוך שלוש שעות ואנחנו חוזרים, לנו זה לא משנה מי מנהל את המדינה, כי הבנו שהוא הבטיח לא לפגוע באזרחים. אבל ככל שעוברים הימים באנטווקה ההפצצות מתחזקות, את רואה עשן מהחלון, ריח חריף מאוד של שריפה ואת בהתלבטות מאוד גדולה, נקרעת בין מה שצריך לעשות. ביום ראשון מתקבלת ההחלטה שבורחים. ב15:50 אומרים לנו שיש עשר דקות, ב16:00 יצאנו יחד עם הקהילה שלנו, לרגע אחד לא עזבנו אותם".

הנסיעה לקחה להם 11 שעות עם 2 הפסקות בלבד. בגבול חיכו עוד 3 שעות כדי שכל הקהילה תעבור ורק אז משפחת אסמן עברה בעצמה. המסע כמובן לא הסתיים שם, 4 שעות נוספות עוברות עד שהם הגיעו לקישינב.

- היה רגע שנשברתם?

"השבת הייתה מאוד לא פשוטה. מצד אחד ראש חודש אדר, חודש של שמחה ואושר ומצד שני הפצצות בלתי פוסקות, בומים ועשן באופק. הצלחנו לגדול מהקושי הזה יחד, התאחדנו יחד כקהילה. במוצ״ש בהבדלה שרנו 'ליהודים הייתה אורה ושמחה...' זה היה מורכב, הלב שלך נחצה. אנחנו ב- 100% שם בשביל הקהילה. ואם יש משהו טוב אחד שיצא אמנם בדרך מאוד עקומה זו העלייה, הרבה יהודים בקהילה חלמו על לעשות עלייה, זו לא החלטה פשוטה ובדרך הקצת מוזרה הזו זה יצא לפועל".

- איך התחושות עכשיו לאחר החזרה לארץ?

"רגשות מעורבים, מצד אחד לא יצאנו לבד, נסענו יחד עם עוד 200 אנשים מהקהילה ואנחנו דואגים לכל מי שבארץ, שיצליחו להסתדר. מצד שני את לא שם במקום השליחות שלך. בעלי חזר למולדובה, כדי לעזור שם. אנשים מאוד בלחץ וסטרס, הדרך לגבול היא מאוד סזיפית, אנשים מגיעים מותשים, יש שם אנדרלמוסיה שלמה וברור שזה מלחיץ שהוא שם אבל את יודעת שחלק שבך עוזר למי שעוד שם, את מי שיכולתי לקחת איתי- לקחנו. הרב משה אסמן ממשיך לעזור לאנשים ששם ועוד ארבע קבוצות עלו מאז שאנחנו הגענו. אנחנו עדיין בעשייה. עכשיו נשאר להתפלל לכל מי שעוד שם שיצאו בשלום".