"האבא הכאוב, בת הזוג האבלה, האח שלא זכה להכיר" / סתיו אלה

"עם תחילת הצפירה עוד כשהייתי ילדה ומאז ועד היום עולות בי מחשבות, תהיות ולא מעט פעמים אף חונקות הדמעות. על כל אותם החיילים שנפלו, על כל אלו שאינם, על כל אלו שהקריבו את חייהם בשביל שהיום נשב כאן, על כל אלו שאפילו לא זכו לראות המדינה קמה, על כל אלו שעברו את טלטלות השואה ונלחמו עם ההבנה העמוקה למה. על כל אלו שאינם. יהי זכרם ברוך.

מאז אותה פעם ראשונה בה דרכתי בבית העלמין הצבאי הבנתי, הבנתי, שאלו לא רק שמות וסיפורים ראיתי לראשונה את "מאחורי הקלעים". את האבא הכאוב, את בת הזוג האבלה, את האח שלא זכה להכיר. זה לא רק שם, זה לא רק סיפור, יש משפחה שלמה מאחור, שהקריבה את היקר לה מכל, שאיבדה חלק מתוכה, שהפאזל שלה אינו שלם כשהיה, שהאבל יהפוך לחלק מפסקול חייה, בשבילם יום הזיכרון קיבל משמעות חדשה. הוא לא רק יום זיכרון מדיני הוא גם יום האבל הפרטי.

מאז אותו ביקור הראשון לפני חמש שנים, פעם בשנה אני פוקדת יחד עם אבי את בית העלמין הצבאי, שומעת עוד סיפור וזוכה להכיר עוד שם, מבינה עמוקות מהי הקרבה, מה זה לשים לנגד עינייך את ערך טובת המדינה, מבינה את הזכות שנפלה בחלקי לעמוד כאן היום.

מבינה את המחיר הכבד ששילמו, ורוצה להאמין בטוב, רוצה להאמין שזהו, שיהיה לזה סוף. יום הזיכרון הוא לא עוד יום של אבל וכאב הוא יום של תזכורת למטרה החשובה באמת".

"ליבי עם המשפחות השכולות" / מור נסימי

"יום הזיכרון עבורי הוא יום שבו אני מרגישה מחוברת למשפחות השכולות, יום שאני מקדישה ללמידה וללא קשר ללימודים בבית ספר, אלא ללמידה יותר על הלוחמים במדינה שלי, אותם אלה שבזכותם אני חיה היום. גם על האנשים שלא עשו דבר רע לאף אחד, והלכו לעולמם בגלל המחבלים.

חשוב לי להכיר ביום הזה כיום חשוב כי גם לאותם אנשים מגיע יום שכל המדינה שלנו תזכור אותם, תזכור ולא תשכח. ליבי עם המשפחות השכולות, מקווה שיבוא יום ונוכל להרגיש בטוחים יותר במדינה שלנו."

לכל אחד יש את הזיכרון הפרטי שלו / מעיין ביטון

יום הזיכרון שוב הגיע, היום בוא כולם מתאספים מרכינים ראש ומתייחדים עם החללים שאינם עוד איתנו, עם אותם גיבורים שהקריבו מעצמם למענינו. ‏זכרון זאת מילה גדולה, ואני מאמינה שלכל אחד יש את הזיכרון הפרטי שלו, בין אם זה אדם שהכרנו או סיפור שפשוט תופס אותך והופך להיות חלק ממי שאתה.

‏תמיד תהיתי מה הופך אדם לזיכרון? האם זה משהו שהוא מספר? האם זה דברים שאהב?
או עצם העובדה שהוא‏ ‏איננו... לי יום הזיכרון מתבטא בעיקר בהקשבה לכמה שיותר סיפורים, חשוב לי לשמוע מי שהם היו ומה הם חלמו להיות. יום אחד שאני מסכימה לעצמי לכאוב את האבדות יותר מבדרך כלל. ותמיד עולה לי המחשבה מה היה קורה אם…

מה אם היינו מדינה שקטה ללא שנאה בין הצדדים? האם עדיין היו אבידות כאלו אכזריות?
אני חושבת שככל שאתה מתבגר - ככה היום הזה הופך ליותר עוצמתי. כיום, רוב אם לא כל, חבריי משרתים ברחבי הארץ, כל אחד בחיל אחר. כל חיל היא חתיכה מפאזל גדול שמרכיב תמונה ענקית.

לצערי ככל שאני גדלה אני קולטת כמה חתיכות חסרות ומכך נובעת גם תובנה שגם כשיש חלק חסר זה לא אומר שהוא לא השאיר כלום - יש חור בצורה שלו על גבי הפאזל, חור בלב של מדינה שלמה שנשארה שלמה וחסרה בזכותו. אמן שלא נדע עוד כאב ואובדן של גיבורים במדים.