בשנים האחרונות הולכים ומתמעטים ניצולי השואה וכמעט כבר אין אנשים שיכולים לספר ממקור ראשון על הטרגדיה הנוראית הזו שקרתה לעם היהודי. בדיוק מסיבה זו בחרתי ביום השואה הזה לראיין את סבתי, חווה רוטשטיין, שגרה בפולין בזמן המלחמה, שרדה את השואה ועלתה לארץ לאחריה.

עוד תכני יום השואה בפרוגי:

• עדותה של שושנה: זיכרון בסלון לייב בהנחיית שחר טבוך
• קצת אחרת: המסע האלטרנטיבי לפולין
• כוכבות הנוער מעלות זיכרון בפרויקט מיוחד לשואה

"ידענו שמתחילה מלחמה, וזה יצא בחודש התשיעי, לא שכחתי", סיפרה לי סבתא. "יצאתי החוצה וראיתי אווירון, בפולניה עוד לא היו הרבה אווירונים. אמרתי 'זה שלנו', לדאבוני הרב זה לא היה שלנו, זה היה אווירון גרמני, ואחרי כמה שעות נכנסו טנקים והתחילה המלחמה. הגרמנים היו מצוידים בטנקים, היה להם נשק, הם היו מאוד חזקים ולפולנים לא הייתה תחבורה, רק סוסים זה היה כל התחבורה שלהם, וזה היה הבדל גדול. הם השתלטו על פולניה, זה לקח ארבעה שבועות. החלה המלחמה והחלו הבעיות".

איפה חיית כשפרצה המלחמה?

"הייתי בפולניה, 50 קילומטר מקרקוב, זה בדרום מערב פולניה, 50 או מאה אני לא זוכרת בדיוק".

 

הזכרת קודם שהחלו הבעיות. אילו בדיוק?

"היו פולנים שהפכו לאזרחים גרמנים. הם היו פולנים אבל הם היו אזרחים גרמנים והם היו יותר קשים מהגרמנים כי הם רצו להראות שהם חכמים. הם נכנסו לחנות שלנו והתחילו לשדוד אותנו. זו הייתה בעיה מאוד מאוד קשה, היתה לנו גויה שהיתה צועקת ביום לא לקנות אצל יהודים ובלילה היתה באה וקונה אצלנו".

סבתא הוסיפה על פחדם מהגרמנים: "שלחו אותנו מהבית לגויים לישון כדי שכשיבואו לקחת אותנו למחנות אז שלא נהיה בבית. ככה היינו שומרים על עצמנו להיזהר מהגרמנים בעיירה", שיתפה והוסיפה, "יהודי לא יכל ללכת החוצה, כשתפסו אותו היו מורידים בכוח את הזקן. הם נכנסו לבית שלנו ותפסו את אבא והורידו לו את הזקן. בכיתי ליד הגרמנים - 'למה מורידים לאבא את הזקן?!'".

לאחר מכן סבתא חווה הופרדה ממשפחתה ונלקחה למחנה עבודה, היא מספרת על מה שעבר עליה שם - "לבעל הבית היה בית חרושת לשזירת חוטים, שם, ובעל בית החרושת לא היה אנטישמי, אבל במחנה היה לנו מאוד מאוד קשה.

מה היה?

"היה לנו צמצום באוכל, הייתה לנו תלבושת מיוחדת והיינו 40 בנות בחדר, ולכל אחת הייתה בעיה אחרת. הייתה תקופה שהשתעלתי חזק ולא אכלתי שום דבר - כל החדר לא יכל לישון בגללי, היה לנו קשה כשלמישהי מהבנות הייתה בעיה, כשכאב לה משהו. כשהיינו מתלוננים אז הזיזו אותנו בחורף בשלג כל היום לעמוד בתור עונש בטענה ש׳למה התלוננו בפני בעל הבית׳. זה היה אזור שפעם היה שייך לצ'כיה והגרמנים כבשו אותו והיו גם גרמנים וגם צ'כים והצ'כים היו כלפינו בסדר, הגרמנים... היו גרמנים".

מהו הדבר הראשון שהרגשת כשהצבא האדום שחרר אתכם?

"זו הייתה הרגשה של שחרור אמיתי. הייתי במחנה, יצאתי החוצה ואמרתי 'אנחנו משוחררים!'. במלחמה ובאזור שלנו הרוסים כבשו אותנו והיו בין החיילים הרוסים גם יהודים. היהודים לקחו את הכלים של הצבא הרוסי והם עזרו לנו כמה שיכלו. עם זאת, הרוסים רצו להיכנס ולאנוס אותנו, אז סגרנו את הדלתות ונזהרנו. החיילים היהודים עזרו לנו, בשבת בא אוטו ממחנה שידעתי שאח שלי שם, ואמרתי מה אני אעשה? ללכת ברגל לא יכולתי, היה לי פלטפוס ולא היו לי מדרסים אז לא יכלתי ללכת. אמרתי 'פיקוח נפש דוחה שבת' ונסעתי עם החייל הרוסי. כשעליתי על האוטו היה לי סידור מהבית והלוויתי אותו למישהי. ביקשתי אותנו ממנה והיא אמרה לי - ׳את נוסעת בשבת אני לא מביאה לך את הסידור׳. עליתי על האוטו, נסעתי ופגשתי שם את אחי".

יתרה מכך חווה מספרת מה קרה לאמה, שאותה לא פגשה במחנה העבודה וקורותיה נודעו לה לאחר מכן: "אמא נשארה בחיים אבל היא הלכה ברחוב בעיר בשם סוסנוביץ, שם היו נערות נוצריות ובאה גויה פולניה וצעקה - 'כאן הולכת יהודיה!', בדיוק עבר חייל גרמני וירה באמא".

מה הדבר שהכי עזר לך לעבור את השואה?

"תראי, אנחנו היינו במחנה עבודה, הייתה פעם מנהלת באוושוויץ שבאה למחנה שלנו, ניגשה לגרמני ואומרת 'פה אין סדר, אני אסדר פה את המחנה' והמנהלת של המחנה אמרה 'פה זה לא מחנה השמדה, פה זה מחנה עבודה'. היינו במחנה עבודה בלי זכויות, כי זה מחנה עבודה אבל שייכים ל-SS שהיו המנהלים שלנו. לא היה אוכל, הייתה צפיפות בחדרים והיינו צריכים לסבול אחד את השני. העבודה שלנו הייתה יחד עם הגרמנים, היו גרמניות טובות והיו גרמניות אנטישמיות. במקרה שלי הייתה גרמניה שהייתה בסדר. הייתה לי בעיה עם הנשימה ולא יכלתי לעבוד בעבודה הזו, אבל היה לנו סגן מנהל שהיה צ'כי והוא לא היה אנטישמי אז ניגשתי אליו ואמרתי לו שאני לא יכולה לסבול את העבודה הזו של כותנה, אז אני מבקשת שיעזור לי והוא העביר אותי מחלקה שהיה בה פחות אבק. זה מה שעזר לי לעבור את המחנה".

מה הכי חסר לך בתקופת השואה?

"לא היה בית, היה מחנה עבודה, בו היינו שנתיים. בהתחלה היינו 200 אחר כך הגענו ל-800 בנות במחנה. היינו 40 בנות בחדר, זה היה נורא".

למה החלטת לעלות לארץ אחרי השואה?

"השתחררנו מהמחנות והיה 'ג'וינט' שהיה אחראי על היהודים בכל העולם והוא פעל למען יהודים שנשארו בשואה כמה שיכול. מי שהרוויח כסף היה יכול לשכור דירה אבל לא כולם הרוויחו כסף, באו יהודים וניהלו את העולם של היהודים שנישארו מהשואה, וזה היה הנס שלנו. באנו ועשינו הכשרה, זאת אומרת התחילו לעשות קבוצות, היינו מקבלים אוכל והתחלנו לחיות ביחד בהכשרה. היו יהודים שהיו לבד והיו יהודים שהיו בתוך הכשרה".

איך צריך להנגיש את הנושא לבני נוער?

"סיפורים. אנחנו לא יכולים שהם ירגישו אלא רק דרך סיפורים, דרך הסיפור הוא מספר על השלילי וגם לפעמים על החיובי".

היה פחד שזה יחזור על עצמו?

"כן, אחרי השואה היו גרמנים שלא היו אנטישמים והם לקחו את המדינה לידיים שלהם ואנחנו הפכנו לאנשים חופשיים עם הבעיות של הבדידות.  מחמישה ילדים נותרנו ארבעה. לא יצאנו אף פעם ביחד כי פחדנו מעין הרע".