קוראים לי לאה ולאחרונה הבראתי מסרטן. ביום שאחרי חשוב לי להבהיר עבור כל אחיי ואחיותיי למחלה את מה שרציתי לצעוק במשך כל חודשי ההתמודדות במחלה: אני הייתי חולה במחלת הסרטן אבל אני לא ומהעולם לא הייתי סרטן. אני לא מחלה. אני לאה, אני בת 20 ובין כל הדברים שאני- אני גם חולת סרטן. אבל לא רק. ובכל זאת, בכל מקום שהייתי הולכת אליו הקרחת שלי, זה כל מה שהייתי. וכל מה שהייתם מדברים איתי זה על המחלה שלי שלא אני בחרתי ולא אני רציתי ובכל זאת ברגע אחד השתלטה, לא רק על הגוף שלי, אלא גם על כל הסביבה שלי, שפתאום רואה רק את הסרטן ולא אותי.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• שיעור לחיים: התיכון שמשלב בין לימודים לאורח חיים ספורטיבי
• רגע לפני אליפות התיכונים: "מי שלא נהנה לשחק, לא יהיה שחקן מקצועי"
• נערי האור: "באתי ממקום שאין בו חום ואהבה ומצאתי שם בית"

אתם שאלתם בשלומי, קוויתם לבריאותי, התעניינים בטיפולים – הכל מכוונות טובות, אני בטוחה, אבל הכל סביב המחלה הזאת. ואולי לא מתחשק לי לדבר עליה? חשבתם שאולי מה שאני באמת הייתי צריכה זה שתדברו איתי על קונדיטוריה שאני כל כך אוהבת? או על הספרים שאני אוהבת, ומה עם החברים ההם והקטעים המצחיקים בסדרה שכולם רואים? ומה את חושבת על התמונה ההיא באינסטגרם שכולם מדברים עליה?

זאת עדיין אני, לאה, עם כל התחביבים ותחומי העניין שלי רק שנוסף הסרטן ונוספה הקרחת ושניהם סימנו אותי בולטת ובוהקת בין כולם. במשך יותר מדי זמן הייתי בעיניכם לאחרת. למחלה. לקרחת. יותר מדי זמן איבדתי את עצמי ואת הזהות שלי, עד שהגיעה זו שהחזירה אותי, לאה, לחיים.

הפאה שלי.

כי מאז שזכרון מנחם העניקו לי את הפאה, חזרתי אני. אני שוב אני. עם הפאה פתאום, בלי לשים לב בכלל, אתם מדברים איתי כמו אדם רגיל. מה נשמע ואיך הולך, ראית את זה? שמעת אותם? רגיל. וזה מדהים, אבל זאת העוצמה של פאה שהפכה אותי – שוב -חזרה ללאה.

הפאה הזאת, שהיא תולדה של נתינה אדירה של לפחות שבע נשים אחרות, אפשרה לי להסתכל במראה ונתנה לי את הכוחות לצאת מהבית. תבינו, כצעירה בת 20 שעד לפני רגע דאגה ללימודים, לשמוע שאני חולה בסרטן, זה העולם כולו שמתמוטט. ממש. פחדים שאני לא מאחלת לאף אחד ואם החרדה הקיומית לא מספיקה מגיעה גם ההבנה המצמררת שהשיער שלי עומד לנשור. זאת תחושת חוסר אונים נוראית. לא מספיק הגוף שלי, גם הפנים? לא מספיק הטיפולים – אז גם המבטים?

ואז מגיעה הפאה ומורידה אבן עצומה מהכתפיים ובמקומה קצוות שיער חיונית שמקשטות את הפנים ולפחות למראית עין מעלימות את המחלה.

אני לא יודעת מי היו הנשים או הצעירות שתרמו לי את שיערן. אולי אתן קוראות שורות אלה ואולי אין לכן מושג מה עשיתן עבורי. אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולספר לכן ולכם נשים והאנשים המדהימים שתרמו שיער - הוצאתן אותי מחושך לאור. החזרתן את לאה. לאה שהיא החברה מהכיתה, האחות והבת. לאה שחולמת לחזור לתחביבים שלה כמו ספינינג וספורט. זו שאפשר להרגיש חופשי לצחוק איתה ולחבק חזק. אתם לא מאמינים איזה שינוי זה עשה ביחס של החברה אלי. אתם לא מאמינים בשינוי שזה עשה ביחס של עצמי לעצמי. עם הפאה אני לא מתביישת. אני לא בולטת. אני אחת מכם. עוד אחת שמסתובבת בחוץ, נהנית מקרני השמש המלטפת או מגשמי ברכה. זה אולי יישמע מוגזם אבל האמינו לי כשאני אומרת– הצלתן אותי. בזכותן יש לי כוחות להילחם.

בשבוע הראשון של דצמבר ייערך קמפיין צמה של עוצמה של עמותת זכרון מנחם ומותג פנטן. בשמי ובשם כל השמות הפרטיים שהפכו לחולות סרטן בתקופה האחרונה אני מודה לכל אחד ואחת שתרמו ויתרמו שיער. זאת לא קלישאה. הצמה שלכן/ם היא העוצמה שלנו.

תודה.