לפני כשבוע ב-25.11, כמו בכל שנה, ציינו בארץ את יום המודעות לאלימות נגד נשים. המדיות השונות התמלאו בתכנים חשובים להעלאת המודעות לתופעה המזעזעת וחברות ועסקים שונים פתחו בקמפיינים המקדמים את הנושא. אבל רגע אחרי, הסלבס חזרו לפרסם מוצרים שונים, ערוצי הטלוויזיה חזרו לשדר כרגיל ונראה כי כולם חזרו לחיות כשורה- כולם מלבד אותם נשים שחוות את אותו הקמפיין כמציאות יום יומית מזעזעת.

 

יותר מ-200,000 נשים בישראל נפגעות מאלימות מדי שנה ורק רבע מהן מדווחות לרשויות. בממוצע נרצחות 20 נשים על רקע מגדרי כל שנה, כשהנתונים מראים שיותר ממחצית מהן הכירו את הרוצח שלהן (מתוך "שדולת הנשים בישראל"). לא רק הנשים עצמן נפגעות מהתופעה המזעזעת, אלא גם משפחותיהן והיקרים שלהם. משפחות שלמות שמאבדות את היקר להם מכל, אמא, אחות, סבתא, דודה, חברה טובה בגלל החלטה אכזרית של אדם אחד.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• בונות אלטרנטיבה: "הבנתי שאי אפשר לתת למציאות הזו להמשיך להתקיים"
• "לכל הנשים והאנשים שתרמו שיער, הצלתם אותי. בזכותכם יש לי כוחות להילחם"
• שיעור לחיים: התיכון שמשלב בין לימודים לאורח חיים ספורטיבי

מריאנה דיין היא אחותה של דיאנה דדבייב ז״ל, שנדקרה ונורתה למוות על ידי בעלה השוטר בפברואר 2021. מעשה הזוועות נעשה אל מול עיני ארבעת ילדיה הקטנים שנותרו בטראומה קשה, וללא אמא ומאז, ארבעת הילדים גדלים אצל נלי ואבנר הוריה של דיאנה, ומריאנה מתפקדת כדודה ואמא במשרה מלאה.

שנה ועשרה חודשים לאחר המקרה מריאנה עושה הכל מלבד לשתוק. מרצה בתיכונים ובארגונים, מספרת את הסיפור של אחותה, מלמדת את הסימנים והנורות האדומות, עוזרת למשפחות של נשים שנרצחו, ועושה הכל, על מנת למנוע את המקרה הבא. 

- מה עובר עלייך השנה בשבוע המודעות לאלימות נגד נשים?

"אני חיה את זה, אז מבחינתי כל יום הוא יום למודעות וכל יום הוא יום למאבק כי המאבק שלנו הוא באמת יומיומי. אבל יש משהו ביום הזה שמאגד את כולם. כולם מדברים על זה וכולם רוצים לשמוע, מה שהופך את זה להרבה יותר עוצמתי. קצת מפחיד שהדבר הזה יהפוך ליום כמו למסיבה, כי מדובר במאבק שאסור שהוא יהיה רק יום אחד ו'יאללה' . אבל בכל זאת, זה שיש התייחסות לזה זה משהו שאולי קצת נותן לי תקווה".

- מאיפה הכוח ותעצומות הנפש לדבר, לשתף ולהלחם על הצדק תוך כדי שאת מחזיקה בטראומה הזאת?

"אני חושבת שבגלל שעדיין קשה לי ולא עבר הרבה זמן ובגלל שזה מאוד אמוציונלי אצלי, זה נכון לבוא ולדבר על הדברים. כי ככה אני מייצרת חיבור, ככה אני מצליחה להגיע לכל האנשים ששומעים אותי כי הם רואים את הקושי שלי. הם רואים את העיניים שלי בוהקות מדמעות והתעצומות נפש דווקא מגיעות מהמקום של השבר. העובדה שאני נשברת זה רק גורם לי לקום, לעמוד, לדבר. את ראית עכשיו בסוף ההרצאה כשהבחור הזה פנה אלי וסיפר לי כמה נגעתי בו וכמה הצלחתי לרגש אותו, אז שם אני מתחזקת. כשמגיעים אלי אחרי ההרצאות שלי בני נוער, גברים בעיקר, שאומרים לי 'גמרת אותי. החיבור לסיפור שלך, אין, אני לוקח את זה קדימה' משם אני שואבת את הכוחות".

- האם יש אצלך רצון לנקמה?

"ברור. בחצי שנה הראשונה הייתי הולכת לישון כשאני מדמיינת איך אני מתנקמת בו חזרה, גם על הילדים, גם על דיאנה וקמה בבוקר ואני חושבת איך אני מתנקמת בו עוד פעם. ואז באיזשהו שלב תפסתי את עצמי והבנתי שזה מעכיר אותי. הבנתי שהחשיבה על נקמה, שורפת אותי מבפנים והיא ממש עשתה אותי חולה. באיזשהו שלב היה לי ממש קשה לתפקד. הייתי חולה כל הזמן והבנתי שזו הסיבה. הבנתי שזה אוכל אותי מבפנים ובנוסף הבנתי שהמהות של מה שהוא עשה זה חושך, זה לפרק, זה אובדן והבנתי שהנקמה הכי טובה שלי תהיה לבנות, הנקמה שלי תהיה אור, הנקמה שלי תהיה להביא לילדים האלה חיים".

- את מדברת הרבה על הילדים ואת חווה דרכך את החיים שלהם. עד כמה את רואה שהרצח משפיע על החיי יום יום שלהם?

"ממש משפיע, ממש ממש משפיע. לילדים קודם כל יש בעיות בלסמוך על אנשים. את יודעת אנחנו עוברים ליד סתם גברים רנדומליים ברחוב והם מפחדים. הם מפחדים אפילו הבן אדם לא אמר להם כלום. הם מפחדים מכל מה שלא מוכר ולא ידוע. קשה להם לעשות את הדברים הרגילים היום יומיים. שירים שמזכירים להם את אמא שלהם, זה לא רק לוקח אותם לבכי, זה התפרצויות, זה קושי, זה להאמין שהעולם בחוץ הוא לא טוב".

- וגם את מרגישה ככה? גם לך יש קושי לסמוך על אנשים?

"זו שאלה טובה. קודם כל כן. נהפכתי להיות הרבה יותר חשדנית אבל אני חושבת שבגלל שדיאנה הייתה כל כך ידועה וגדולה ובאמת עזרה להמון נשים, אם יש משהו שקצת החזיר לי את האמון באנשים זה שאחרי הרצח שלה הדבר הזה היה כל כך עוצמתי שקמו הרבה אנשים, גברים, נשים ופשוט נרתמו ופשוט עזרו ותמכו וסובבו אותנו, עד היום אגב עד היום. זה מטורף. רק ככה הצלחנו לבנות את העמותה. סיפרתי לך מקודם שאני וההורים שלי הקמנו עמותה שעוזרת למשפחות של נרצחות ישר אחרי הרצח ואנחנו מושתתים אך ורק על מתנדבים. זה אנשים שקמו ועזרו".

- הילדים מדברים על זה? ביניהם או אתכם?

"כן. אנחנו בית שמסגל לעצמו שיח פתוח. אנחנו בית שמסגל לעצמו את המקום שלבוא ולדבר דווקא על הדברים האלה שקשים כי אחרי זה כשהם יהפכו להיות בני נוער, אז שלא ירגישו את זה ושירגישו שגם אם קשה להם או אם קשה לדודה לשמוע אנחנו יכולים לבוא ולספר. אבל הם כן, הם מדברים על זה, הם מדברים על הרגע".

- וכשהם יגדלו, מה תספרו להם? חשבת על זה?

"את האמת. היום הם כבר שואלים. ילד עד גיל שש, למרות שהם ראו, הם לא מצליחים לעשות את ההבנה המנטלית במוח של מוות, של זהו זה נגמר. הם שאלו מתי אמא תחזור למרות שהם ראו, הם ראו במו העיניים שלהם ואנחנו אומרים להם את האמת, שאמא לא תחזור, אמא בשמיים. הגדולה נגיד, היא שואלת על קבר, מה המשמעות של קבר, מה זה אומר. אנחנו מספרים את האמת בצורה מותאמת אבל שכשהם יהיו גדולים, שהם לא יחטפו איזה כאפה ויגלו איזה פרט שהיה חסר להם".

- את מרגישה שהנושא של אלימות נגד נשים ורצח של נשים מספיק מדובר היום בארץ?

"שאלה קשה. הנושא של אלימות כלפי נשים הוא מדובר. הוא לא מדובר מספיק. הוא מדובר אבל בתור איזה סיפור, שם, כזה רחוק מאיתנו. זה סיפור ששומעים בחדשות או ב'עובדה' ואני חושבת שזה משהו שחייב להיכנס כחלק מתוכנית הלימודית של בתי הספר, כחלק מאפילו בשירים שלנו שמלמדים אותנו כשאנחנו קטנים. את כבר רואה את הפערים, את זה שמורידים את הנשים או בסיפורים בגנים שבהם האמא במטבח והאבא יוצא לעבוד. הפערים האלו, זה משהו שצריך להשתנות בחינוך".

- האם משפחות בהן האמא נרצחה או שיש אלימות במשפחה מקבלות איזשהו סיוע, כלכלי, רגשי, נפשי מהמדינה? או שאחרי הטרגדיה הם נשארים לבד?

"הילדים של הנרצחת, בגלל היותם יתומים, מקבלים קצבאות ילדים יתומים. המשפחה לא מקבלת. אין דבר כזה. אני וההורים שלי הפסקנו לעבוד אחרי זה כי היינו צריכים לטפל בילדים ופנינו לביטוח לאומי כי היינו חייבים הכנסה ולא היינו לוקחים בשום שלב שקל מהקצבאות של הילדים כי צריך את זה. אבל לנו יש חיים, שכר דירה, משכנתא, דברים שצריך לשלם וביטוח לאומי אמר לנו 'תמצאו הכנסה נוספת'. ההורים שלי בני שישים. זה בעיה כי אין שום חוק שעוזר למשפחות של נרצחות להמשיך בחיים שאחרי. אנחנו לא חלק מהמשפט. אנחנו לא חלק מהקצבאות. אנחנו לא חלק מכלום. אבל יש את עמותת 'שביל החיים' שנותנת טיפולים נפשיים ובגלל זה גם בניתי את העמותה שלי כי הבנתי שאין מספיק משאבים למשפחות של הנרצחות ואין להן זכויות בקיצור".

- מה העמותה עושה? איזה שירותים היא נותנת?

"החל מהרגע הראשון שצריך, שיפוץ לבית, להתאים אותו לכניסה של הילדים, בגדים, טיטולים, דרך ציוד לבית ספר, סיוע משפטי, סיוע נפשי, הדרכות הורים, יעוץ חינוכי, אפילו ימי כיף, טיולים שאנחנו עושים כי זה לא משפחות אורגניות. צריך לעשות חיבור מחדש. ואיפה מייצרים חוויות? בטיולים, ב'פאן'. אז אפילו טיולים שאנחנו מוצאים, בכל מה שאפשר לחשוב. אנחנו מתבססים על תרומות, על אנשים. זה הערבות ההדדית שאני מייחלת, לאנשים שאומרים אני רוצה לתרום מעצמי, מדריכי הורים, עורכי דין, כלכלנים שיעשו תקציבים למשפחות. דברים משוגעים שקורים בעמותה ואני אומרת 'וואו איזה אנשים, איזה אנשים!".

- עוד נתון מדאיג הוא שהענישה כלפי גברים אלימים בישראל אינה מספקת. מה את חושבת שצריך לעשות בנושא מבחינת הענישה בגברים?

|לפני הענישה אני מדברת על טיפול. נשים שמתלוננות וכבר תופסות את האומץ לצאת מההסתרה ומהבושה הולכות ומתלוננות ואז מה עושים להם? בועטים אותן בחזרה להסתרה ולבושה ואומרים להן 'תהיי במקלט נשים'. העובדה שיש את המקלטים זה באמת מציל חיים אבל ברמה החוקית משהו פה צריך להשתנות בטיפול, במניעה. בזמן הזה שהיא נמצאת במקלט נשים הוא חופשי, חופשי לעשות מה שהוא רוצה, הוא ממשיך לעבוד, הוא ממשיך לחיות, הוא ממשיך לעשות. אני חושבת שבסוף יושבים שם מחוקקי חוקים שצריכים יותר לחשוב על המקום של הטיפול ושל המניעה לפני הענישה. נכון שגם צריך לדבר על ענישה אבל כשאנחנו מטפלים בדברים אנחנו מדברים ויש שיח וחינוך אז הדברים נראים אחרת. מבחינת ענישה זה צריך להיות הדבר הכי מרתיע שאפשר לחשוב עליו. אתה גבר אלים ישירות שיכנס למוסד סגור. בדיוק כמו שאבא אלים מיד מאבד את האפוטרופסות על הילדים שלו כי הוא התעלל באחד הילדים ולא צריך אפילו לחכות לכתב אישום אז אותו דבר לגבי גבר אלים, ישר מוסד סגור. מבחינתי שכולם יכנסו לאותו מוסד וירביצו אחד לשני שם".

- מה את מאחלת לעצמך ולמשפחה לעתיד?

"לא חשבתי על זה אפילו. בעיקר להצליח לחיות עם זה. אני רואה איפה קשה לנו לחיות עם העובדה שדיאנה לא פה. בעיקר שקט נפשי, בעיקר. בעיקר לא להיות במלחמה יותר. אני מרגישה שכל החיים שלנו זה מאבק ולא הייתי רוצה שהילדים יחיו איזשהו מאבק. הייתי רוצה שיהיה להם חיים איכשהו נורמטיביים ואני מאחלת לנו להיות במקום שמרגיש שלא משנה איזה פסגה הוא רוצה לכבוש הוא יכול".