טור דעה: "בזכות המחנה גיליתי חברים חדשים למסע"
במקום להתחיל את חטיבת הביניים, ניר עומר (12) חלה בסרטן לפני 3 חודשים ונאלץ לוותר על שנת הלימודים. בהחלטה משותפת עם הרופאים והמשפחה, החליט לצאת למחנה החורף של "זכרון מנחם" • "פגשתי כאן המון מחלימים, והם נתנו לי את הביטחון, הכוחות והאמונה שיהיה בסדר".
עד לפני 3 חודשים היו לי חיים רגילים לחלוטין. עליתי לחטיבת הביניים, התרגשות עצומה. התחלה של פרק חדש בחיים, המעבר הזה מילד לנער. הדאגות היחידות שהיו לי הן מה צפוי לי בכתה ז', אם אכיר חברים חדשים, איך אסתדר עם הלימודים וכמובן בר המצווה- מה, איפה ועם מי?
וכך התחלתי את הלימודים, שלושה שבועות של חיים רגילים של נער בן 12. הכרתי חברים, גם הלימודים לא היו מאיימים במיוחד ואז יצאנו לחופשת החגים.
זאת הייתה חופשה שלא אשכח. נסענו כל המשפחה – אמא, אבא והאחיות הקטנות שלי – לחופשה בפריז. היינו ביורודיסני ואפילו במשחק של פ.ס.ז'. היה מושלם למעט כאב ברגל שהחמיר, והתחיל להפריע לי לקראת סוף הטיול.
חזרנו לארץ. הרגל ממשיכה להציק ויום למחרת אנחנו כבר מתחילים בדיקות ונשלחים מהר לבית החולים. בדיקה גררה בדיקה, ועוד אחת ואז האבחנה: יש לי סרטן. אני זוכר שאמא התחילה לבכות וניסיתי להרגיע אותה, להבטיח לה שיהיה בסדר, אבל אני מודה שגם אני פחדתי. הבנתי - סרטן, יש לי סרטן. המחלה המאיימת הזאת, ששמעתי עליה רק דברים מפחידים בסדרות ובספרים.
נאמר לי שאצטרך לעבור טיפולים במשך כמה חודשים ושללימודים כבר לא אחזור השנה. הדבר הראשון שרציתי לעשות היה לספר בעצמי לחברים בכיתה ולהיפרד מהם באופן אישי. זה לא היה פשוט אבל הם היו מדהימים וסיכמנו שנמשיך להיות בקשר. ואז, במקום בית ספר התחלתי להגיע לבית חולים, במקום לימודים- טיפולים. אחרי חודש נכנסו אלי לחדר מתנדבים של זכרון מנחם. הביאו לי אוכל, משחקים ואז סיפרו לי על מחנה חורף באילת. התלהבתי ממש! אבל גם הבנתי שעם המצב עכשיו והטיפולים שאני צריך לעבור, בטח לא באמת אוכל להצטרף למחנה. אני צריך להיות בבית חולים, לעבור טיפולים. בטוח לא יאשרו לי לצאת. אבל החלטנו לנסות והרופאה אישרה וגם הורים שלי הסכימו שאסע ומשם זכרון מנחם דאגו להכל.
לילה לפני המחנה לא הצלחתי להירדם מרב התרגשות. עדיין לא הצלחתי לתפוס שאני באמת יוצא למחנה של שבוע שלם באילת. המון מחשבות על מה יהיה ואיך יהיה מתחילות להתגלגל בראש. אני הרי לא מכיר שם אף אחד ומה אם לא אתחבר לילדים האחרים? ומה אם יכאב לי פתאום? ומה אם אתגעגע לאמא ואבא?
לא נתתי לחששות לעצור אותי ויצאתי למחנה. כבר מהרגע הראשון הרגשתי בבית. די הופתעתי בהתחלה כשפגשתי את כל הילדים לפני העלייה למטוס. כל כך הרבה ילדים וילדות... כולם חברותיים, שרים, שמחים. כל כך שונה מהאווירה בבית החולים, וכל כך דומה לחוויה שלי מלפני המחלה.
מהמטוס אנחנו יורדים כבר חבורה מגובשת ומלוכדת, שרים שירי מורל של העמותה בקולי קולות. בערב הראשון שלנו באילת התכנסנו כולם לצפות בגמר המונדיאל. אני לא יכול לתאר לכם איזו שמחה הייתה שם כשמסי הרים את הגביע. אני והחברים שהכרתי רק באותו היום חגגנו כל הערב, שרנו ורקדנו והיינו מאושרים. מכל שאגות השמחה שלנו בערב הזה, קמתי למחרת צרוד לגמרי. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהתרגשתי ושמחתי עד שאיבדתי את הקול.
המחנה היה פשוט מדהים. מה לא עשינו שם? משחקי וידיאו, החלקה על הקרח, בננות ואפילו מסיבה ענקית.. אבל רגע אחד שנחרט לי בזיכרון במיוחד היה על האופנוע ים. האדרנלין, המהירות, המים שמשפריצים עלינו, הרוח והאוויר שממלא את הריאות – מעולם לא הרגשתי חי כל כך. במילה אחת: כיף. אני לא אשכח את הרגע הזה.
זאת הייתה הפעם הראשונה בעצם מאז שגילו לי את הסרטן שיש לי שוב חברים, כמו שהיה לי עד לא מזמן בבית הספר. פגשתי כאן המון מחלימים, והם נתנו לי את הביטחון, הכוחות והתקווה שיהיה בסדר. לא, האמונה שיהיה בסדר. היום אני כבר יודע ומרגיש את זה בבטן- אני אחלים. אני אחלים, ואמשיך לצאת למחנות של זכרון מנחם כדי שגם אני אוכל לתת השראה לילדים אחרים. איך אומרים אצלנו בזכרון מנחם? ביחד נתגבר.