את פרויקט "זיכרון מתחדש" יצר פיני שניר, דור שלישי לשואה, מתוך הרגשה שבני הנוער כיום פחות מחוברים לזיכרון השואה ולמשמעויות שלה, ובעיקר בגלל שהיום שהם צורכים את המידע ברשת. לשם כך, הוא יזם את הפרויקט יחד עם צוות מתנדבים ובמסגרתו, בני נוער יוצרים סרטונים קצרים המבוססים על עדויות ניצולי שואה, כשהם מציגים אותם בגרסה משלהם. את הסרטונים הם מצלמים, עורכים דרך הניידים שלהם ומפיצים ברשתות החברתיות.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• מרגש! התערוכה הדיגיטלית שמייחדת את זיכרון השואה
• שכר המינימום עולה: איך זה הולך להשפיע על בני הנוער?
• עתיד משותף: פסטיבל הנוער שישנה את הכיוון

הפרויקט פועל זו השנה הרביעית. השנה השתתפו בתוכנית למעל מ-230 תלמידים שיצרו מעל 40 סרטונים וחדשים ואת כלולם ניתן לראות בקישור. בשנה הבאה, יוכפל היקף הפרויקט בארץ וגם ייצא מחוצה לו, כשיתקיים בקרב שתי קהילות יהודיות בחו"ל. בריאיון עם נעמי ברדה (15), תלמידת מגמת תקשורת מרחובות ועומר פיינשטיין (16), תלמיד כיתה י', שחקן ותסריטאי מבאר יעקב, הם מספרים לנו על הסרטונים שיצרו, על חיבורם האישי לאותן עדויות הניצולים וכיצד הן השפיעו עליהם.  

איך שמעתם על "זכרון מתחדש"?

נעמי: "|פרויקט 'זיכרון מתחדש' הוא למעשה חלק ממגמת התקשורת שאני לומדת בתיכון. במגמה אנחנו בין 20 ל-30 ילדים וכולנו התחלקנו לקבוצות, כשכל קבוצה בחרה עדות מסוימת ויצרה ממנה סרטון. בהתחלה, תודרכנו להכנת הסרטונים דרך שיחות זום וגם הגיע אלינו סגן ראש עיריית רחובות-זוהר בלום, שהוא דור שני לשואה וסיפר את סיפור משפחתו. מכאן, התחלנו לעבוד על הסרטון ולראות איך אפשר להעביר את העדות שבחרנו, באופן שיגע בבני הנוער". 

עומר: "לפני הכל, 'זיכרון מתחדש' התפרסם בכל בית הספר שלנו וקיבל גם לא מעט ביקורות טובות. כשהמורה שלי נכנסה לכיתה והכריזה על זה, ישר נעניתי להצעה ולא היה לי ספק שמדובר בפרויקט מבורך וחשוב מאוד. אני אישית גם רציתי לקחת חלק ב-'זיכרון מתחדש' מהסיבה שכתסריטאי וכשחקן, אני מחובר לעולם הסרטונים ולכל עניין העברת המידע דרך מדיות כאלה ואחרות".  

מה הוביל אתכם להתנדב בפרויקט הזה?

נעמי: "כאחת שבחרה במגמת תקשורת אני מתחברת למה שאני עושה בה, אך לפרויקט הזה התחברתי במיוחד, כי דרכו אני מציגה סיפור שקשור למשפחתי. אני וחברי הקבוצה, לקחנו את סיפורה של טובה פריש, ניצולה שעלתה מצ'כיה ובת הדודה של סבתא שלי. ההורים הביולוגיים של טובה נלקחו לאושוויץ והיא לא זכרה אותם, אלא את הוריה החורגים שאצלם הסתתרה-יוסף ואאידה. נכון שהקשר המשפחתי עם טובה נשמע רחוק, אך אנחנו משפחה קטנה, נמצאים איתה בקשר והיא גם מספרת לנו על מה שעברה". 

עומר: "הפריוקט נתן לי הזדמנות להכיר את סבתא רבתא שלי פאולה ז''ל, ניצולה שעלתה מצ'רנוביץ' שבאורקאינה ועליה עשיתי את הסרטון. לפאולה היה זיכרון לטווח ארוך וקצת לפני מותה, משפחתי ואני הכנו ספר מתכונים למאכלים שלה, בשילוב סיפורים מחייה. כשלקחתי את העדות של פאולה והתעמקתי בה, הכרתי דברים שלא תיארתי לעצמי שקרו ואת הצד האמיץ שלה. מעבר לכך, שמתי לב כמה חשוב היה לפאולה כאישה ציונית ואמיתית, שכל פרט בסיפורה יהיה מדויק ושיועבר במלוא הרגש". 

תארו לנו את הסרטונים שיצרתם 

נעמי: "הסרטון שצילמנו, מתמקד באחד מהפרקים בספרה של טובה 'כמים לימים ניגרים' שנקרא 'מהלומות בדלת', המספר על הרגע שבו נלקח אביה של פרידה. בסרטון אנחנו מציגים את פרידה ואת הוריה אוכלים ארוחת ערב, כשתוך כדי אנחנו שומעים דפיקה בדלת ורואים מגפיים גדולות שנכנסות הביתה. המגפיים הם של הנאצים שלקחו את הוריה לאושוויץ ובזמן הזה, היא מסתתרת מתחת לשולחן במשך כמה ימים". 

עומר: "לפני שיצרנו את הסרטון שביימתי, אני וחבריי לקבוצה חשבנו איך לוקחים את פאולה ונותנים לסיפור שלה בוסט של עוצמה. הרי את פאולה הכרתי, כאחת שלא תוותר לעולם ואי אפשר לשחזר את עוצמת התחושות שחוותה. בסרטון אנו מציגים את פאולה יחד עם הוריה ואחותה בקבלת שבת, כשבאמצע נשמעות דפיקות בדלת ולאחר מכן רואים את הבית חשוך והרוס לחלוטין. באותה תקופה, האחיות נמצאות בנתק למשך כמה זמן וכל אחת מהן במקום אחר, עד שמוצאות אחת את השנייה". 

עד כמה הסרטון שלכם שונה מהסיפור המקורי? 

נעמי: בסרטון שלנו למשל, ישנה דמות בשם דודה אנה שאינה קיימת בעדות, אלא בנויה על האמא המאמצת של טובה-אאידה, שהצליחה להסתיר את טובה מהנאצים. בנוסף לזה, טובה בסרטון נקראת פרידה, שזהו גם שמה האמיתי של אמה הביולוגית של טובה. באופן כללי, לא רצינו שהסרטון ייראה בדיוק כמו הסיפור המקורי, אלא להקליל אותו בצורה שילדים ובני נוער יתחברו אליו".

עומר: "מן הסתם, העדות של פאולה מורכבת יותר וגם חוותה פגיעה נפשית, מהנאצים שרצחו את הוריה ומהנתק המשפחתי שקרה לפניכן. הסרטון שלנו חופף לסיפורה של פאולה מבחינת נאמנות למקור, אבל כאן פשוט צמצמנו את רמת הכאב והקושי". 

ולמה בחרתם ליצור את הסרטון על העדות הזו? 

נעמי: "בחרנו ליצור את הסרטון על העדות של טובה שהיא אדם שמח ויצירתי, בעיקר משום שמשפחתי מאוד קרובה אליה. לטובה לקח זמן עד ששיתפה את סיפורה והיום היא יותר פתוחה מהבחינה הזו. בנוסף לכל, רצינו להשאיר משהו לזכרה של טובה ולתת לה כבוד דרך הסרטון שאני וחברי הקבוצה יצרנו". 

עומר: "ברגע ש-'זיכרון מתחדש' יצא לפועל, היה לי ברור שאעשה את הסרטון על סבתא רבתא שלי. כאחד שמתעסק בענייני השואה ומתנדב בעמותה לניצולי שואה, אמרתי לעצמי 'אם כבר לעשות פרויקט לשואה, אז שזה יגיע מהמקום הכי קרוב ומהמקום הכי נוגע ואמיתי".

איך הסיפורים הללו השפיעו עליכם?

נעמי: "העדות של טובה גרם לי בעיקר להזדהות עם כל מה שחוותה ובזכות הסיפורים הרבים ששמעתי, אני גם יותר מחוברת אליה היום".    

עומר: "בזכות הסיפור של פאולה, למדתי להסתכל אחרת על החיים. אם למשל משהו מסוים מעצבן אותי, אני מסתכל אחורה, נזכר במה שהיא עברה בשואה ונכנס לפרופרוציות. פאולה תמיד הייתה עם תקווה ואמונה, אז למדתי שהן הבסיס לכל דבר ובלעדיהן כלום לא יצא לפועל, כמו שפאולה לא הייתה ניצלת אם הייתה חסרת אמונה ותקווה". 

כיוצרי הסרטונים, מה חשוב לכם שבני נוער אחרים ילמדו מהם?

נעמי: "הסרטון שלנו מתמקד בתקווה התמידית שהייתה לפרידה, עד שדודה אנה באה והצילה אותה. דרך הסרטון, אנחנו בעצם מציגים את העובדה שטובה אינה איבדה תקווה וגם בני הנוער, תמיד צריכים לקוות ולעולם לא לוותר, אפילו בסיטואציות הכי קשות".  

עומר: "דבר ראשון, חשוב לי שלבני הנוער תהיה הכרה לנושא השואה באופן כללי. מלבד זאת, חשוב שידעו לשמור אחד על השני, כפי שפאולה שמרה על אחותה ושיבינו עד כמה יקרה לנו המדינה. גם לפאולה תמיד היה חשוב לדעת מה קורה עם העם שלנו, כי הרי כל היהודים הם משפחה וברור שזה צריך להיות חשוב גם לנו". 

מהי העצה הכי טובה שאתם יכולים לתת לבני נוער נוספים שיתנדבו לפרויקט ויצרו בעצמם סרטונים?

נעמי: "העצה שלי לבני נוער כאלה, היא בעיקר למצוא כמה שיותר עדויות, ללמוד ולחקור אותן לעומק, עד שמוצאים את העדות שממנה יכינו את הסרטון. בכל זאת, היום אין הרבה ניצולים שיכולים לספר את הסיפור שלהם, אז אם תחקרו כמה שיותר סיפורים, בסופו של דבר תצליחו לשאוב יותר רעיונות". 

עומר: "העצה שלי לבני הנוער בנושא, היא שלא יפחדו להעיז ולגעת בסיפורים רגישים. ככל שמנסים, חוקרים ומעיזים לגעת בנושאים נוגעים ועוצמתיים, כך הסרטונים הללו יהיו נגישים כלפי בני הנוער שיותר יתחברו אליהם. אחרי הכל, הנגישות זה הדבר החשוב ביותר".  

באיזו דרך נוספת הייתם מציעים להנגיש את זיכרון יום השואה לבני הנוער?

נעמי: "אני חושבת שהאפשרות הכי טובה, היא להנגיש את זיכרון השואה דרך הרצאות לבני נוער כפי שטובה עושה. הסיבה היא שבהרצאות כאלה, אתה גם יכול לדבר עם מישהו שבאמת עבר את התקופה הזו וגם לשאול אותו שאלות אישיות יותר". 

עומר: "בתור אחד שמשחק בהצגה בשם 'מנגינת חיי' שמציג את סיפור הניצולה עלמה רוזן, אני חושב שהצגות בסגנון שלה הכי יגעו לליבם של בני הנוער. זה כבוד ענק בשבילי, לקחת חלק בהצגה שנוגעת בנושא כה חשוב ולרגש דרכו את הקהל שצופה בה".  

מהו יום השואה עבורכם?

נעמי: "יום השואה הוא בעיקר יום זיכרון למשפחה, לשורשים שלי וגם יום הערכה על כך שבזכות טובה וניצולי שואה נוספים, אנחנו למעשה נמצאים כאן היום". 

עומר: "יום השואה בשבילי הוא יום של מחשבה לעתיד. המטרה היא להסתכל אחורה לסיפורי הניצולים שנתנו מעצמם כדי להגיע לארץ המובטחת ולהמשיך לספר אותם, לא רק ביום השואה עצמו. אם הדבר היה תלוי בי, הייתי מרחיב את היום הזה לכל השנה, כי כל ניצול וניצולה לא סתם עברו מה שעברו ואנו כאן בזכותם. הניצולים נאלצו להפקיר כל סממן יהודי, אז אנחנו בעצם צריכים לכפר על ההפקרות שנכפתה עליהם דרך הנצחת סיפוריהם ולהתגאות בכך שאנחנו יהודים".